דרך הכעס בעצמו

דרך הכעס בעצמו

הרבה פעמים אני שומעת מנשים: “אני רוצה לא לכעוס! לא יכולה יותר להיות כעסנית כמו שאימא שלי הייתה כעסנית, שונאת את זה, שונאת אותי! לא רוצה לכעוס!”.

החדשות הטובות הן, שבעזרת השם אפשר לא לכעוס, והחדשות המעוררות התנגדות הן, שהדרך להבראה מהכעס עוברת דרך הכעס עצמו. אין לך דרך להתנתק ממה שמציק לך, את פשוט צריכה להודות בו, לפגוש אותו, לשים אותו במרכז הבמה. לטפל בו.

יש לך כעס בפנים, זאת עובדה. לא תצליחי להיפטר ממנו אם לא תכעסי אותו, מבינה? אי אפשר לברוח ממה שבפנים. אין לאן לדחוף את זה. הפנים שלנו הוא מין מקום ללא מוצא. הנפש היא קופסא סגורה. אם תדחפי פנימה, זה רק ימשיך לרעוד ולתקתק שם, ויום אחד זה מתפוצץ.

אבל מצד שני, יש לנו פתח, הפה. הדיבור. (ולנו כנשים יש עוד שני פתחי חירום שימושיים – הדמעות של העיניים..) בואי נשחרר את הרגשות שלנו במקומות מבוקרים. בפיצוצים מבוקרים. בואי נעשה להם מקום וזמן. תעברי דרך הכעס, תספרי עליו להשם ותבטאי אותו עד הסוף, (נכון, זה מפחיד קצת.. אבל הרבה יותר מפחיד לא לעשות את זה!) וככה, בעזרת השם, תכעסי כל פעם פחות.

את לא יכולה להפסיק לכעוס אם לא כעסת, ואת לא יכולה להפסיק להיות בודדה אם לא היית בבדידות הזאת והקשבת לה ושמעת מי היא ומאיפה היא באה ומה היא אומרת ומה המילים שלה ומה הסיפור שלה ומה ההרגשה שלה. את לא יכולה לברוח ממך, את לא יכולה להתנתק ממך; את צריכה להיות אתך, לתת לרגשות שלך מקום ודיבור עד הסוף.

מסע מתוכנן

כיהודים, אנחנו מחוברים לרוח. הנשמה צריכה להשפיע עלינו את האור הרוחני שלה. אנחנו צריכים את הקב”ה. אנחנו צריכים לדעת שהשם איתנו ושהוא אוהב אותנו. אנחנו צריכים גם לדעת, שכל דבר שאנחנו הולכים להתמודד אתו, הוא מאוד מאוד חשוב. ומשמעותי. זה לא סתם שריטה דבילית, ש’למה נשרטתי אותה? לא חבל? יכולתי להיות כל כך נחמדה בלי זה! איזה חבל שנהייתי כזאת תלותית וטיפשה’..

כיהודים, אנחנו חייבים להבין רובד אחד מעבר לכלי ההתמודדות השימושים והחביבים שמקבלים בכל מיני קורסי קאוצ’ינג אמריקאיים. אנחנו חייבים שהצדיקים יסדרו לנו את כל התמונה בצורה הנכונה. שיוכיחו לנו שלא מדובר על שטויות קטנוניות וטיפשיות שחבל שקרו לנו, אלא על מסע מתוכנן מראש. הקב”ה ברא בשביל כל אחד ואחת מאתנו את התפאורה המדויקת. האבא הזה והאימא הזאת, האחים האלה והמיקום המסוים במשפחה, הרגישות והעלבון והגעגוע שלא נענה.. כדי שיום אחד נעמוד על דעתנו ונצא למסע הפנימי שלנו. לכאן בדיוק היינו צריכים להגיע. מכאן בדיוק עלינו להיגאל. כאן במקום הזה, עם הכאב והריחוק והבלבול, נמצאים חלקי אלוקות שממתינים, מאז אדם הראשון, לנשמה יהודייה שתרים אותם.

אם אדם לא יבין שמה שעובר עליו הוא חלק מהרצון האלוקי ומתכנית הגאולה, הוא ירגיש מושפל ממה שעובר עליו, ולא יהיה לו מספיק כוח נפשי להתמודד באמת ולנסות להתקדם. נקודת הצדיק היא נקודת הדעת. נקודת החיבור למשמעות הגדולה של החיים שלי, שברוב המקרים נראים לי כה קטנים..