מסופר על האדמו"ר רבי יהושע מבלז זצ"ל, שפעם נכנס אל חדרו יהודי אחד, שניכר על פניו עצב עמוק. וכשפצה האיש את פיו וסח את אשר מעיק על לבו, התבררה הסיבה ליגונו.
וכך סיפר האיש בקול רוטט מבכי: בני יחידי אשר אהבתי, התחבר לאנשים ריקים ופוחזים, והושפע מדרכיהם הנלוזות. הוא יצא לתרבות רעה, והתדרדר מדחי אל דחי, ועתה מתכוון הוא לשאת אשה נכריה.
כה כעסתי כששמעתי זאת, עד אשר גרשתי אותו מעל פני, והוצאתי אותו מביתי. אך לאחר מעשה חשבתי לעצמי, האם מן הראוי היה לעשות זאת, או שמא היה עלי לנקוט דרך אחרת.
אכן, נענה הצדיק, לא היה זה נכון להרחיקו מהבית. שנה את התנהגותך כלפיו, ומעתה התחל לקרב את הבן אליך. השב אותו הביתה, והשתדל להביא אותו אלי.
שב האיש אל עירו, ופנה לחפש את בנו. כשמצא את הבן, לא האמין האב למראה עיניו. אותו בן שעזב את ביתו גאה והדור, היה עתה מסכן ואומלל, בגדיו הקרועים השתלשלו ברישול מעל גופו, ומקום מגורים כלל לא היה לו.
עשה האב כדברי הרבי, ופנה אל הבן ואמר לו: בוא הביתה. הבן הסכים, ובבואו הביתה זכה ליחס נפלא. אביו האכילו והשקהו במיטב המאכלים והמשקאות, ואף רכש בעבורו בגדים חדשים ונאים.
כל אותה עת לא שוחח האב עם בנו מאומה על אודות נשואיו לאותה נכריה, והבן התענג על שהותו בבית אביו והתאושש מהעוני והמחסור שהיו מנת חלקו בעת האחרונה.
באחד הימים פנה האב אל הבן ואמר לו: מתעתד אני לנסוע לאדמו"ר מבלז, התחפוץ להצטרף אלי? הבן שהכיר טובה לאביו על כל מה שעשה בעבורו, החליט לגרום לו קורת רוח, והצטרף לנסיעה.
במהלך הנסיעה שוחחו השנים על נושאים רבים, ובין היתר דיברו על אודות נישואיו של הבן. בזה הרגע לבשו פני הבן ארשת של נחישות, והוא אמר חד משמעית: בענין זה לא אשנה את דעתי, ואיש בעולם לא יצליח להשפיע עלי לשנות דעתי, וגם הרבי שלך לא יצליח בכך!!!
ומה בדבר בני משפחתה של אותה נכריה, שאל האב את בנו, כיצד לא תחשוש מהם שמא רוצחים ושודדים הם? הו אבא, השיב הבן בביטול, מדוע תחשוב כך, אנשים הגונים הם.
בהגיעם לבלז, נכנסו שניהם אצל הרבי, והרבי פתח בשיחה נלבבת עם אותו בן, עד שחש כי הבן רוחש לו אמון רב.
לאחר מכן, הגיש לו הרבי "טלית קטן" מצויצת כהלכתה לבנה כשלג, ואמר לו: לבש אותה מתחת לבגדיך, אמור אתה להמצא בקרב הנכרים, וזהו מקום סכנה, והטלית הזו תהא לך לשמירה.
הבן שרחש אמון לרב, ושמח כי הרבי כלל אינו מנסה להשפיע עליו לבל ינשא לנכריה, והסכים ללבוש את הטלית. זמן קצר לאחר ששבו האב ובנו מנסיעתם לבלז. הגיע מועד נשואיו של הבן, ואותם נשואין אמורים היו להערך בהילולא וחינגא כדרכם של הנכרים.
על פי עצת הרבי מבלז, השתתף בטקס גם האב היהודי. הוא ישב מן הצד ליד שולחן קטן שהוכן במיוחד בעבורו, ועקב בעיניו אחר הנכרים המתהוללים בראש השלחן. ישב בנו החתן, והשתכר והתהולל כחבריו הגויים.
כטוב לבו ביין, חש הבן החתן בחום רב, והסיר את בגדו העליון, למרות זאת יקד היין שרף בקרבו והציף אותו בחום. ניסה איפוא להשתחרר מעוד מלבוש ומעוד מלבוש, עד אשר נגלה לעיני כל קהל הנוכחים בגד מוזר – טלית קטן בצבע לבן.
מיד קרא אחד הנוכחים בתדהמה: הביטו, הן זהו בגד של יהודים, החתן לובש בגד של יהודים, החתן הוא יהודי. כשראו זאת שאר הנוכרים, בחמת זעם התנפלו עליו ואמרו לו: מדוע אמרת שאתה גוי, כיצד העזת, הרעימו בקולותיהם והפליאו בו מכותיהם. מכות קשות ומכאיבות ספג החתן, ולבסוף גורש מהחתונה, ונאלץ לנוס על נפשו כל עוד רוחו בו.
אותו חתן יהודי, נוכח לדעת כי אכן בני משפחתה אינם אלא חבורת רוצחים ושודדים. החבילה נתפרדה, והבן נעשה לבעל תשובה, וחזר לצור מחצבתו. והכל בזכות מצות ציצית.
מתוך הספר ואין למו מכשול – חלק י'
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אברהם ישראל שליט"א