רבים מאיתנו מוטרדים ומודאגים כמעט באופן יום יומי. החיים אינם פיקניק, ויש גם יש טרדות ש"תופסות את הראש". אבל ההבדל בין זה לבין מחלת האו. סי די. הוא די גדול. טרדנות כפייתית היא מחלה לא נעימה. אז איך יודעים אם אנחנו סובלים מהבעיה או לא?
"הפרעות כפייתיות מתרחשות כאשר המוח אינו משדר את המסרים הנכונים. עקרת בית נורמלית שואלת את עצמה: "האם הורדתי את החמין מהאש?" ולאחר רגע, היא נזכרת: "כן, הורדתי". והמחשבה גם היא 'יורדת' מהראש. לעומת זאת, בהפרעת חרדה, המסר ש'הכל בסדר' לא מגיע. מחשבות 'נתקעות וחוזרות שוב ושוב. כמו שיהוקים טורדניים.
יש גם את "חולות הניקיון" המפורסמות, כדוגמת הדודה שולה המוזכרת לעיל, ואני לא מכירה מישהו שלא מבין על מה אני מדברת כשאני מתלוננת ש"שוב נתקע לי שיר בראש ועכשיו אני אצטרך לזמזם אותו עד הערב". אבל כל הדוגמאות הללו אינן התנהגות כפייתית טורדנית, והאדם שחווה אותן יכול לשלול אותן ולשכוח מהן. הריהן רק סימפטומים רגעיים שאינם מלמדים על הכלל. לעומת זאת, הם כן יכולים ללמד על הכעס וחוסר הנוחות שסובל מי שסובל באמת, כלומר מי שלוקה באובססיה.לכל אחד מאיתנו יש לפעמים, לזמן מועט, מחשבות טורדניות. אנחנו לא בטוחים שכיבינו את הגז, והולכים לבדוק פעמיים. יש ימים בהם אנחנו מעט אכלנים כפייתים מרוב לחץ, מתח או דכדוך. אנחנו חושבים שוב ושוב על דברים שאיננו רוצים לחשוב עליהם, ודואגים רבות בידיעה שהדאגה הזו מזיקה נטו, וכמעט כולנו על סף משבר, כאשר חברתנו הטובה לא מתקשרת שבועות ארוכים, ואנחנו שואלות את עצמינו האם הייתי רעה/בלתי נחמדה/דוחה/מעצבנת מדי בשיחתנו האחרונה, שוב ושוב, עד שהיא מתקשרת, ומספרת שהיו לה כמה שבועות עמוסים בטירוף.
מה קורה במוח?
המבחן הוא, כמה זמן מהיממה גוזלות המחשבות הללו. הסובלים מהפרעת חרדה מקדישים לה יותר משעה ביום. כל יום (ובדרך כלל יותר). יש סיכוי סביר, שכאשר תקראו את הדברים, תמצאו שאתם מכירים מישהו שהתנהגותו מזכירה לכם את התיאורים כאן, בין אם הוא מודה בבעייתו ובין אם הוא מסתיר אותה (ויש רבים כאלו), כדאי שתפנו את תשומת ליבו לעובדה שהסבל לא חייב להימשך. הטיפול המקצועי הוא קצר למדי, והסיכויים להיגמל הם רבים מאוד!
"הפרעות כפייתיות מתרחשות כאשר המוח אינו משדר את המסרים הנכונים. עקרת בית נורמלית שואלת את עצמה:"האם הורדתי את החמין מהאש?" ולאחר רגע, היא נזכרת:"כן, הורדתי". והמחשבה גם היא 'יורדת' מהראש. לעומת זאת, בהפרעת חרדה, המסר ש'הכל בסדר' לא מגיע. מחשבות 'נתקעות וחוזרות שוב ושוב. כמו שיהוקים טורדניים.
"לשם סיבור האוזן", ממשיך ד"ר בן יוחנן, "ניתן לדמיין שהמוח הוא כמו דואר, אנחנו מקבלים את המידע הנשלח אלינו:הדואר נקרא וממוין:החומר החשוב נקלט ומעובד, ואת השאר, את הפסולת, אנחנו זורקים.
"לא כן קורה אצל הסובלים מהפרעות כפייתיות: אצלם הזבל נדבק לתודעה, אותם מכתבים בלתי חשובים מסרבים להיות מושלכים אל סל הניירות, והם משדרים שוב ושוב את המסרים הבלתי חשובים ובהחלט מטרידים שלהם".
"יש משהו טוב בלהיות דרוך, מוכן לסכנה", מעירה הגב' פייגי סורוצקין, "אבל אחרי שאנחנו בודקים, ומוציאים שאין סכנה, יש, באופן טבעי 'אזעקת הרגעה', המוח מקבל את השדר 'עמוד נוח'! וכמו מסמן לכל העמדות להירגע".
כל זה אינו קורה למי שסובל מבעיות חרדה. הללו כמו לא חדלים 'לבדוק' שוב ושוב ולעולם לא להיות בטוחים שזה בסדר. ו'זה' יכול להיות קשת רחבה של דברים.
במחקרי מוח שנעשו לאחרונה, התברר, שאנשים שאינם סובלים מאו.סי די, מועבר חומר הנקרא 'סרוטונין' במוח והוא מועבר מתא לתא ביעילות פלאית.ואילו אצל אלו הסובלים מאו סי די, הסרוטונין נספג בחזרה בתא לפני שנקלט כהלכה ע"י התאים הסמוכים, המחשבות כביכול, ואינו עובר לתא הבא אלא חוזר אחור.
