דפיקות בדלת.
יהודי חסיד בפנים עצובות. הכנסת כלה. ביתי. מקרה דחוף.
"אמא", אמר לי ילדי בן החמש, "זה נקרא שהוא עני ומסכן? הוא לא לובש בגדים קרועים כמו בתמונה".
כמובן שהסברתי לו ככל יכולתי מהי מצוות צדקה.
אבל אחר כך חשבתי לעצמי, שהוא צודק במקצת. אילו היה האיש נראה "מסכן" יותר, היו רחמנו מתעוררים עליו יותר. אבל אנחנו יודעים, כי החזות איננה מעידה על מה שעובר על בן האדם.
פעם שמעתי הרצאה שנחרטה במוחי: כשנותנים למישהו צריכים להכיר לו טובה גדולה מאד! ממש כאילו נתן הוא לנו מתנה גדולה. בתשואות חן ובמאור פנים גדול.
את הצדקה החשיבו רבנים מאז ומתמיד כסגולה הגדולה והטובה ביותר לכל מועקה וצוקה.
מסופר על ר' שמעלקה מזוועהיל זצ"ל, כי פעם הגיעה לפניו אישה, סיפרה, כי בנה חלה, והומלץ לה לקחת רופא פרטי שלוקח סכום כסף גדול מאד עבור ניתוח שהיה עליו לעבור. אמר לה: קחי רופא פשוט לניתוח, ואת הכסף שהיית מוציאה על רופא פרטי, חלקי במקום זאת לעניים, או אז יהיו לילד סיכויים הרבה יותר גדולים להבריא במהרה, בזכות המצווה. ואכן, כך היה!
סגולה בדוקה לתת צדקה, כשרוצים משהו. כי ממש כמו תפילה, זה פשוט עובד.
