פרעות פסח התקע"ח
בשנה זו מרד שבט בכיל במלך אלמהדי. שבט גיבורים זה נהג לקבל משליטי תימן קיצבה שנתית, בשכר העזרה הצבאית שהושיט להם במלחמתם בתורכים בימי מרד אלקאסם (7261-9261). משלחת השבט שבאה אותה שנה לקבל את הקצבה כמנהגה נכלאה בידי השלטון המרכזי וראש המשלחת הוצא להורג. כשנודע הדבר לבני השבט עלו חמושים בהמוניהם על הבירה וצרו עליה.
בליל חג הפסח כשיהודי הבירה ערכו את הסדר, שמחים וטובי לב, פרצו חילי השבט לרובע היהודי. הם ידעו כי לכבוד לילה זה מוציאים היהודים מבית גנזיהם מבחר בגדיהם ותכשיטיהם, וכל בתיהם מלאים טוב. בפשיטתם בזזו כל אשר ליהודים, הריקו את בתיהם ואוצרותיהם ולא הניחו דבר. נוסף לשוד הרכוש חיללו הפורעים את בתי הכנסיות ואת קדושת ספרי התורה. בהתנפלות זו נפלו עשרה יהודי שעמדו בפני הפורעים והגנו על נפשם. בני הקהילה נטשו את העיר ונסו על נפשם. אלה שנתפשו בידי חילות בכיל נכבלו בשלשלאות והובלו בשבי, ועל כמה מהם ניסו החשובים לכפות שמד. בפרעות אלה עמד האמאם מנגד ולא נחלץ להגנת היהודים. הוא חשש להתנגש עם חילות בכיל שמא יפרעו פרעות דומות גם בעיר הערבית.
שלום אלשיך הלוי
מלאכת הצורפות, אומנותם של היהודים במשך מאות בשנים, כללה ענף אחד, שגילגל צרות צרורות על הצורפים היהודים בכל התקופות: טביעת מטבעות הממשלה. משפחת אלשיך היתה אחת המשפחות הנכבדות בצנעא, ובניה היו ממונים על בית המטבע של מלכי תימן. לפני למעלה ממאה שנה עבדו בבית המטבע בצנעא שלושת בניו של ר' סלימאן הלוי אלשיך – יוסף, שלום ויחיא – והיו מכינים מטבעות לכל אמאם שעמד בצנעא.
תחילה הכינו מטבעות על שמו של אמאם אלהדי, אולם הוא לא האריך ימים על מלכותו, כי הודח מכסאו על ידי העריץ מוחסן אלשהארי, שהתנשא למלוך, אבל עדיין לא התחזקה המלוכה בידו. מוחסן קרא לשלושת האחים הצורפים וציום לעשות לו מטבעות חדשות על שמו. האחים שפחדו מן המלך המודח, שמא יהרגם, התנצלו לפניו לאמר: "עבדיך אנחנו! יתנך האלהים מלך יושב על הכסא ואז נעשה ככל אשר תצוה". דבריהם העלו את חמתו והוא אמר להם: עתה שובו לבתיכם ולעת מצוא אפקוד עליכם".
לא ארכו הימים והמלוכה צלחה בידו, ויבוא עליהם בעלילות שווא לאמור כי בחן את המטבעות שעשו לאמאם אלהאדי והינן סיגים, וכבר גזלו את כל בני המדינה. חישב את הגזלה שגזלו ומצא שהיא עולה על 18 אלף שקלי כסף ספרדיים. מכרו רכושם ובתיהם וספרי בית הכנסת שלהם ועדיין לא הגיעו לחמשת אלפים שקל. הושיב האמאם את האחים בכלא וציוה להלקותם ולענותם.
אחר פנה בשאלה הלכתית לזקן השופטים: "מה יהיה משפטם לפי דת האסלאם?" וזה בשנאתו ענה: "אחת דתם למות בחרב בראש כל חוצות, או שיפדו נפשם ע"י שימירו דתם וייכנסו תחת כנפי האסלאם". המלך שלח את גזר דינם בידי אחד מגדולי השופטים לבית כלאם והם ענו פה אחד: "אנו מעדיפים מות הגוויה למען חיי הנצח של הנפש". דבריהם אך העלו את חמת המציק ויצו לייסרם על אחת שבע. רגליהם תפחו ממטר המלקות שהונחתו עליהן, קומתם שחה תחת נטל השלשלאות, שהושמו בצווארם, ואעפ"כ לא נתרופפה אמונתם באלהים. כל העינויים האכזרים שנצרפו בהם לא העבירו אותם על דתם ועל דעתם. בפיהם הייתה תשובה אחת למעניהם: "הננו לטבח!".
בחודש כסלו לשנת התרכ"ג (1863) הוצאו שלושתם מבית הסוהר אל רחבת העיר להריגה. ראש השופטים ואנשי הדת עמדו עליהם וניסו לפתותם ברגע האחרון בהבטחות ויעודים טובים אולי חזרו בהם. "אבל האחים הנעימים קדושי שבטי-יה זה את זה חזקו ואמצו לאמר: זה היום להעריץ ולהקדיש קדוש ישראל!".
כל עמל היהודים ונכבדי המוסלמים מכריהם לא עמדו להם להציל ממות נפשם. כשראו המלך וראש השופטים שלא יכלו להדיחם מדתם, ציוו להתיז בחרב את ראש הגדול שבהם. כשראו השניים את אחיהם מתבוסס בדמו עוררו זעקה: "מהרו ועשו לנו כמוהו, גם במותנו אל ניפרד". אבל אימה גדולה נפלה על כל העומדים שם ולא מצאו עוז בנפשם לפגוע בשנים הנותרים ויחזירום לבית הכלא לענותם עד שירצו את עוונם וימציאו כסף פדיונם אשר הוטל עליהם.
עונש כסף גדול הוטל על יהודי העיר ורובם נמלטו לנפשם לכל רוח כיון שלא יכלו לשלמו.
לא במהרה נמחה מאורע-אימים זה מלבם של יהודי תימן. אבות סיפרו לבניהם את אגדת הגבורה של בני אלשיך ונשים שרו באזני בנותיהן שירי עלילה על מורי סאלם (שלום) שקידש שם שמים ברבים.