פרשת תצוה

הסתפקות במועט

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמות כז, כ).

המפרשים מקשים מדוע שינתה התורה פרשה זו ופתחה בנוסח “וְאַתָּה תְּצַוֶּה” ולא בנוסח הקבוע בה נפתחות מרבית פרשיות התורה- וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

הדברים יובנו ויתבארו בציווי המיוחד שמצווים ישראל בתחילת הפרשה, “וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד”-כחלק מהכנת המשכן כליו ועבודתו מצווה ה’ יתברך את עם ישראל שיכנו את השמן הדרוש להדלקת נר התמיד במנורת המשכן.

ולכאורה ציווי זה קצת תמוה, הקב”ה שמלא כל הארץ כבודו, יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ (עמוס ד, יג), המאיר לעולם כולו מאורו האינסופי, הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים (ברכת “יוצר” של שחרית), היעלה על הדעת שהוא יזדקק ולוּ  במקצת לנר הקטן שיודלק על ידי בני ישראל במשכן?

הקושיה תתעצם ותובן ביתר ביאור במשל, במדינה מסוימת היה אחראי ראשי על ייצור החשמל במדינה, כל אזרח ותושב שרצה אספקת חשמל הוצרך לפנות אליו ולפרט את בקשתו. יום אחד פנה אותו אחראי ראשי לאחד מאנשי הניקיון במפעל הגדול של חברת החשמל וביקש ממנו להדליק את התאורה הקטנה שבפינת החדר.

התפלא אותו עובד ניקיון ושאל בתמיה: “אתה הוא זה שמספק את האור לכל המדינה, ואתה מבקש ממני להדליק עבורך נורה קטנה זו?”

הנמשל מובן, הקב”ה שהוא מקור כל האורות, אשר ברא יש מאין את המאורות הגדולים, אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים (בראשית א, טז), ועל ידם מאיר לכל יצורי עולם, וכי הוא צריך לכאורה שנדליק לו מנורה עם שמן זית בבית המקדש? לכאורה במבט שטחי במושגים שלנו יש בבקשה זו פחיתות מסויימת כלפיו יתברך, חס ושלום.

אלא שטמונה בפרשיה זו מסר גדול שעלינו לדלות ולהפנים אותו עמוק עמוק בתוך ליבנו:

הקב”ה שינה מדרכו הרגילה ואמר למשה בלשון “וְאַתָּה תְּצַוֶּה”- זה ציווי שלך ולא שלי, אין מן הראוי שהקב”ה יבקש מעם ישראל בקשה זו להדליק מאור קטן במשכן, ולכן על משה לצוות בעצמו את עם ישראל בדבר זה, וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל-זה ציווי שלך, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ-אליך יקחו ולא אלי, כביכול משה מבקש בעצמו את האור מעם ישראל שידליקו את המנורה כדי לכבד את בית ה’ (אור החיים הקדוש כז, כ ד”ה ואולי כי לצד).

ורצה ה’ יתברך שנבין את המסר שהעביר לנו בציווי זה- הקב”ה רוצה שנלמד ממעשיו ונסתפק במועט, “בני, התבוננו במעשי ולמדו ממני, אני מקור כל האורות שבעולם ואעפ”כ לעצמי אני מסתפק באור קטן-שבע פתילות עם שמן זית, לכל העולם אני מחלק את האורות הגדולים, את השמש הירח והכוכבים, אך למשכני, למקום השראת שכינתי אני מסתפק במעט שמן זית..”

וזהו בחינת מה שאמרו רבותינו (תענית כד ע”ב) כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, העולם לא יכול לקבל לחם, חלב, חמאה ובשר ללא זכותו של רבי חנינא בן דוסא, אך הוא לעצמו מסתפק בקב חרובין (מידת משקל, קב- 4 לוגין, שהם בערך 400 דרהם, שהוא כ-1,200 גרם-מדות ומשקלות של תורה לר’ יעקב וייס).

זאת רצה הקב”ה ללמדנו, שנידמה אליו יתברך-נעניק לסובבים אותנו בשפע ובהרחבה, ולעצמנו נסתפק במועט, ואם נתבונן נוכל לראות הנהגה זו של ה’ יתברך גם בציווי עשיית המשכן, לא יתכן שהוא יתברך, המושלם בתכלית השלמות, יזדקק למעט קרשים ויריעות עזים, הרי יכול היה להוריד את המשכן מוכן ומושלם מן השמים, עשוי כולו מאבנים טובות ומרגליות, מִקְּדָשׁ ה’ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (שמות טו, יז), אלא שהקב”ה לא עשה זאת והסתפק בעצים ואבנים, כדי להורות לדורות את מידת ההסתפקות במועט.

ומכך נלמד שהתכלית הפנימית היא לא עצם המשכן, אלא המהות הרוחנית הגלומה בו- “וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות כה, ח)-  בתוך כל אחד ואחד (אלשיך שמות כה, ט ד”ה ועוד יתכן), זהו רצונו יתברך, שכל איש מישראל יהיה כלי קיבול, משכן להשראת שכינתו.

עלינו להדבק בדרכיו של הקב”ה ולהיות בבחינת “חנינא בני”, להעניק לזולת את מלא העזר והסיוע, ולנו עצמנו להסתפק במועט, להיות בעלי נתינה וחסד ובזכות זה נזכה להיות כלי הראוי להשרות את שכינתו יתברך בתוכנו ולקיים את הפסוק (שמות כה, ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, בתוך כל אחד ואחד!