גלידה הוא מושא תשוקתם של רבים וטובים. המתוק מתוק הזה, השומן הצבעוני והדביק שנוטף על הבגדים והחיוך הרחב שנמרח על הפרצוף לאחר מכן. יש כאלה שמכורים לזה. לגלידה.
הנה מספר כאלה במהלך ההסטוריה.
לפי סוכנות החלל האמריקאית נאסא, גלידה – ביחד עם פיצה ומשקאות תוססים, היא אחד משלושת הפריטים הגסטרונומיים שאסטרונאוטים מתגעגעים אליהם יותר מכול.
ג'ורג' וושינגטון – הנשיא האמריקאי הראשון, לא רק שממש, אבל ממש אהב גלידה, הוא גם דאג לצייד את מטבח הבית הלבן במכונות להכנת גלידה במקום. כל צרה שלא תבוא.
השמועה העקשנית גורסת כי ביבי ראש ממשלתנו, צורך את גלידת הפיסטוק שלו בגלידרייה של "מטודלה" בירושלים, שאף זכתה בתואר מכובד על גבי דפי מוצ"ש.
הניו זילנדים והאמריקאים נמצאים ביריבות רבת שנים על התואר "המדינה שבה אוכלים הכי הרבה גלידה לנפש בכל העולם" – תואר ראוי לשמו לאוהבי הגלידה. אבל נראה שהניו זילנדים ניצחו בסופו של דבר: כל אחד מהם זולל בממוצע בכל שנה כ– 30 ליטר (!) של מאכל השומנים המסוכר הזה.
חוקרים אומרים שהגלידות הראשונות יוצרו ככל הנראה במערב אסיה כבר לפני 2,500 שנים ויותר. ויש אומרים שהיצרן הראשון שלה היה לא פחות מאשר נירון קיסר. הוא ערבב שלג עם נקטר פרי ודבש וכך יצר את הגלידה הראשונה בהסטוריה.
האיש שמחזיק בתואר "אלוף העולם באכילת גלידה" נקרא ג'ואיצ'סטנט. למרבה הפלצות, הוא הצליח ב– 2014 לזלול 7.1 ליטרים של גלידה בתוך שש דקות בלבד. אנחנו מעריכים שעד עכשיו המוח שלו עוד לא הפשיר.
ישראלי צורך בממוצע כשמונה ליטרים גלידה בשנה, בעוד שעמיתו האירופאי צורך כ– 15 ליטר בשנה. האמריקאים השמנמנים צורכים 20 ליטר בשנה, וציינו כבר שהאלופים הם הניו-זילנדים עם טירוף של 30 ליטר בשנה.
כמה מהצבעים הנפוצים בסגנונות ההלבשה והגרפיקה של שנות השמונים נקראו "צבעי גלידה", על שם הגוונים הפסטליים הרכים.