מאן דאמר – דע את עצמך

דע את עצמך

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם (במדבר יג, לג).

דרשו רבותינו (במדבר רבה טז, יא) אמר הקדוש ברוך הוא, ויתרתי לכם על אומרכם "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים", אך איני מוותר לכם על מה שאמרתם "וכן היינו בעיניהם". כלום יודעים אתם מה עשיתי אתכם בעיניהם? מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכים!
תחושת שפלות הרוח ואיבוד האמונה והדימוי העצמי שלא הייתה במקומה היא זו שגרמה למרגלים להיראות כפעוטים בעיני אחרים. אילו היו המרגלים חדורים בהכרת ערכם העצמי כראוי ומעלתם לפני ה' יתברך ששומר ומגן עליהם תמיד, גם ענקי הארץ היו מתייחסים אליהם בכבוד ובהערכה מופלגת. אילו היו המרגלים רואים עצמם כמלאכים, אכן הם היו יכולים להיות כאלו! עיקר כישלון המרגלים נבע מתוך ראייתם המוקטנת את עצמם. הענוה שלא היתה במקומה היא זאת שהיתה בעוכריהם (יעוי' עוד בחפץ חיים חייו ופועליו ח"ג עמוד תתר"ס, ובספר מראש צורים עמוד 156).
הגאון רבי ישראל מסלנט היה רגיל לומר שאדם גר עם עצמו במשך שבעים או שמונים שנה ובכל זאת אינו מכיר את עצמו באמת, וזאת מפני שלא חקר והעמיק בעצמו לדעת עד כמה הוא יקר חשוב ומוערך, וכדברי רבינו יונה בספרו 'שערי העבודה' (אות א'): "הפתח הראשון הוא שידע האיש העובד ערך עצמו, ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו וגדלותם וחשיבותם וחיבתם אצל הבורא יתברך. וישתדל תמיד להעמיד עצמו במעלה ההיא ולהתחזק בה תמיד". יעוי"ש באורך.

♦ ♦ ♦ ♦

להמחשת העניין נספר מעשה שהיה, בן תורה בעל כישרונות לא כל כך מזהירים למד בישיבה בה היו תלמידי חכמים גאונים ובעלי כישורים גבוהים מאוד ('עילויים'), מטבע הדברים נדחק אותו בחור אל הפינה ונחשב כאחד הבחורים ה'פשוטים' בישיבה, בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא (מושאל מישעיה ב, כב).
והנה יום אחד יצא אותו בחור בהפסקת הצהריים לקנות דבר מאכל להשביע את רעבונו ובדרכו עבר ליד חנות מגבעות והבחין במגבעת יפה ואצילית מבד משובח ומפואר, מְהֻלָּל בְּפֶה עַמּוֹ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר בִּלְשׁוֹן חֲסִידָיו (מושאל מנוסח ברוך שאמר), נכנס לחנות וביקש למדוד את המגבעת, לאחר שנוכח לראות שהמגבעת מתאימה לו החליט להשתמש בכל חסכונותיו ולקנות את המגבעת.
יצא הבחור מהחנות בתחושת אצילות ורוממות בחושבו שהמגבעת המפוארת על ראשו, ולפתע הבחין בבעל מונית שעוצר לידו ושואלו אם צריך הוא להגיע לאיזה מקום. שמח אותו בחור שמחה גדולה ואמר בליבו "אף פעם לא התחשבו בי ושאלו אם אני צריך מונית, כנראה שהמגבעת עושה רושם!".
כשהגיע לישיבה נאספו סביבו חבריו ושאלו לשלומו, וכשהתחיל הסדר התפלפלו עמו בהבנת דברי רש"י והתוספות ואושר פנימי רב הציף אותו בחושבו שחבריו מכבדים אותו בגלל המגבעת המפוארת שקנה. אך בסוף היום כשהגיע לחדרו והסתכל במראה לראות איך המגבעת 'יושבת' על ראשו נוכח לגלות שהמגבעת לא נמצאת כלל וכלל בראשו! התפלא אותו בחור והתחיל לחשוב היכן הוריד את המגבעת, לבסוף נודע לו ששכח את המגבעת בתוך הקופסא על דוכן המכירות בחנות!
כל הכבוד והערכה שקיבל אותו בחור נבע מחמת הדימוי האצילי שרכש לעצמו באותו היום, וכפי שחשב ודימה את עצמו הפגין זאת גם כלפי אחרים וככה הם ראו אותו. מדהים עד היכן הדימוי העצמי של האדם יכול להגיע ומה בכוחו להשפיע ולחולל.

♦ ♦ ♦ ♦

האדם ניזון ממחשבה והבנה שאנשים מערכים אותו, וכשמחשיב ומעריך את עצמו נעשה הוא מעורך כלפי הסובבים אותו, וזהו שאמרו רבותינו (אבות פ"ד מי"ד) אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי, דהיינו שצריך האדם לחשוב על האצילות והאישיות שלו. אך כבר אמר הסבא מקלם שהעיקר הוא שה"אני" של האדם יהיה שלו ולא של אחרים!
על פי רוב הבחינה האישית והמראה של האדם הוא איך העולם מסתכל עליו וכמה הוא חשוב בעיניהם. ולכן הוא מושפע וניזון מהסביבה בה הוא נמצא, וכדברי הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ו ה"א) וזה לשונו: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם..".
אל האדמו"ר הקדוש רבי שמחה בונים מפשיסחא, מראשוני שושלת גור, הגיע יהודי וביקש להתלמד אצל הרב ולהיות כאחד מחסידיו המובהקים. שאל אותו האדמו"ר: "יהודי יקר, מדוע הגעת עד לפשיסחא, מה ברצונך לדעת ולהכיר?"
"אני רוצה לדעת את ה' יתברך", השיב החסיד. "אם להכיר את ה' חפצת יכולת לעשות זאת במקום מגורך שהרי גם שם נמצא ה', בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵֽרַכְתִּֽיךָ (שמות כ, כא), מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיה ו, ג)", השיב הרב לאותו יהודי, והמשיך לומר: "אגיד לך לשם מה באת, אצלנו בפשיסחא בני אדם באים להכיר את עצמם ומהותם הפנימית! יכול האדם לחיות מאה ועשרים שנה ולא להכיר את עצמו ומהותו, מה גלום בו ומהי שושלת אבותיו המפוארה ולשם מה בא לעולם".
תכלית ביאתנו לעולם להכיר את הבורא יתברך, אך לשם כך עלינו להכיר תחילה את עצמיותנו ואת הכוחות הטמונים בנו. ושהנשמה שנמצאת בקרבנו חוצבה ממקום עליון, חֵלֶק אֱלוֹקַ מִמָּעַל (איוב לא, ב), והיא מחנכת את האדם מדריכה ומרוממת אותו, זאת בתנאי שנותן האדם דעתו ורצונו להיות מודרך ולעלות עוד ועוד במעלות התורה היראה וקרבת האלוקים.

לסיום, ישנו משל נפלא על מעלת הנחישות והדביקות במטרה. קבוצת צפרדעים חיפשה מזור לנפשם ומקום מתאים אשר ישביעו שם את רעבונם, לאחר שעות של חיפושים מצאו מקום בסביבות היער אשר יש בו ריבוי חרקים וזוחלים אשר יוכלו ליישב את דעתם ולהחיות את גופם, אך דע עקא, הזוחלים הסתתרו והתחבאו על עץ גבוה וחלק.
כל הצפרדעים ניסו לעלות במרץ על העץ הגבוה אך רובם נכשלו באמצע הדרך ונפלו מחמת חלקלקות העץ, שלושה צפרדעים נשארו והתאמצו לעלות, אך קול הזעקה של הצפרדעים שכבר נפלו אמר שעליהם לרדת כדי שלא יפלו כמוהם וגרם לשניים מהם לרדת מרצון. אך צפרדע אחד דבק במשימה והמשיך לעלות על אף כל הקולות האומרים לו לרדת, לבסוף הצליח לעלות לפסגת העץ ולאכול מהזוחלים שנמצאים שם ואף זרק מהם לחבריו הצפרדעים שנמצאים למטה כדי שגם הם יוכלו לאכול.
לאחר מכן ירד הצפרדע והתפלאו כל חבריו כיצד הצליח לעלות, אך הוא לא ענה להם, ומדוע? כי הוא היה חרש! עצם זה שהוא לא שמע והתפעל מהסביבה בה נמצא אשר לא נתנה לו סיכויים להצליח, זה גרם לו להעפיל ולעלות ולהשיג את המטרה!
כלב בן יפונה ויהושע בן נון גם היו מהתרים את הארץ, אך הם לא התפעלו והושפעו משאר המרגילים שהיו בסביבתם אלא באו ואמרו בקול גדול "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹֽד!" (במדבר יד, ו), על אף שכל המרגלים אמרו אחרת, הם דבקו במטרה ובדרך בה ה' חפץ וזכו להישאר חיים וקיימים ולהנחיל לעם ישראל את הארץ.
יהי רצון שנזכה להכיר את עצמנו ואת הכוחות הטמונים בנו ונעשה את רצונו יתברך כפי רצונו באמת, בלי להתפעל ולהתרגש מהסובבים אשר מנסים לעצור בעדנו, עָלֹה נַֽעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּֽי יָכוֹל נוּכַל לָֽהּ (במדבר יג, ל), נעלה ונתעלה בתורה ויראה ונעלה עמנו את כל ישראל אחינו לקראת הישועה השלימה, אמן ואמן.