מהרגע שהילד שלי נולד הבטתי בו וידעתי – עכשיו הפכתי לאימא. קבלתי את התפקיד הזה והחלטתי שאני אעשה הכל כדי להצדיק את זה בצורה הכי טובה שאפשר.חיבקתי אותו – את הילד שלי והבטחתי לו בלי מילים: אתה שלי ואני אעשה הכול בשבילך!
החיים נפרשו לפניו כמו שטיח, אני הלכתי כל הזמן מקדימה וגלגלתי אותו בעדינות צעד אחר צעד, כדי לרפד לילד שלי את החיים.
הנקתי אותו עד גיל שלוש ולא נתתי לו אפילו פעם אחת תחליף חלב אם.
שלחתי אותו לגנון רק בגיל שלוש וגם אז, התקשרתי כמה פעמים לכוכבה הגננת כדי לשאול ולוודא שהכול בסדר עם הנסיך שלי.
בגינה, אחרי הצהריים, הלכתי איתו לכל המתקנים ודאגתי שלא יעקפו אותו בתור ושלא ירביצו לו או ידחפו אותו. אם זה קרה – נלחמתי ורבתי עם ילדים אחרים בשבילו. העיקר שהוא – לא יסבול, עדין של אימא.
שלחתי אותו לגנון רק בגיל שלוש וגם אז, התקשרתי כמה פעמים לכוכבה הגננת כדי לשאול ולוודא שהכול בסדר עם הנסיך שלי. בגינה, אחרי הצהריים, הלכתי איתו לכל המתקנים ודאגתי שלא יעקפו אותו בתור ושלא ירביצו לו או ידחפו אותו.
כשגדל ורצה ללכת לחברים, ליוויתי אותו מדלת אל דלת ובאתי לקחת אותו בחזרה – לא יאוחר משש בערב, כמובן!שמרתי עליו בבית מכל משמר. לא נתתי לו לקפוץ על הספות או לגזור ניירות – כי זה מסוכן והוא עלול להיפצע, השם ישמור.
את המלפפון והלחם תמיד חתכתי לו לחתיכות, כדי שיהיה לו קל ובטיחותי יותר לאכול.
לא הרשתי לו לישון אצל חברים או ללכת לקנות לבד עפרון ומחק בחנות שמעבר לכביש.
אהבתי אותו מאד ולכן דאגתי לו. חשבתי שאני אימא מושלמת.
כשגדל יותר והיה בן שמונה הוא חלה בדלקת ריאות. ופתאום מצאתי את עצמי במקום כואב כ"כ, מצער כ"כ. מקום שהוא סובל, ואני – לא יכולתי למנוע ממנו את הסבל הזה. מקום שלא יכולתי לפרוש לו שטיח מגן.
הרגשתי חוסר אונים ולא הבנתי איך זה יכול להיות. השתגעתי מעצם העובדה שאין לי מה לעשות חוץ מלהתפלל בשבילו.
אז זה מה שעשיתי. התפללתי.
וברגע אחד – חדרה בי התובנה.
הילד הזה שנולד לי – הוא שלי. אבל יחד עם זאת לי ולבעלי יש שותף שלישי שהביא אותו לעולם. שותף שפרש לו את שטיח המגן עוד הרבה לפני שאני הייתי שם בשבילו. שותף שדואג לו ואוהב אותו הרבה יותר ממני – הקב"ה שברא אותו.
לכל ילד בעולם יש מסלול חיים אותו הוא צריך לעבור. לכל ילד יש תפקיד אותו הוא צריך למלא בעולם הזה – בדיוק כמונו המבוגרים. רק שאנחנו נוטים לשכוח זאת. כל אחד פוסע במסלול החיים שלו ולומד אותם מחדש. גם ילדים.
אנחנו כהורים, משתדלים לעשות בשבילם את הכי טוב שאפשר. אבל צריך לדעת גם היכן לעצור. צריך לאפשר להם את הלמידה, את ההתנסות. הכאב שלהם אינו בשליטה שלנו.
הכאב שלהם – הוא כאב הגדילה שלהם. הוא חלק אינטגרלי ומוכרח, מתהליך הבנייה הפיזי והרוחני שלהם בעולם הזה. ולפעמים הכאב הזה – הוא הכי טוב בשבילם.
והבנתי עוד דבר.
שהתפקיד שלי כאמא זה ללמד ולחנך אותו, ובעיקר – לתת דוגמא אישית.
ועוד דבר : הבנתי שאני צריכה… לעמוד בצד.
לתת לו לפסוע בדרך וללמוד אותה. להתנסות בעצמו ולתקן את טעויותיו. לקבל באהבה את כל מה שקורה לו ולהתמודד עם זה.
ואם זה כואב לי, אני צריכה פשוט להתפלל. לשותף השלישי שהיה שם עוד לפני וגם ישאר שם אחרי.
אני צריכה לדעת שאין לי שליטה על המתרחש במסלול חייו של ילדי. שהנפילות שלו בדרך הן לא סוף העולם.
הן בעצם חלק מהעולם עצמו!
ואז – הפסקתי לדאוג, והתחלתי פשוט ל-א-ה-ו-ב אותו.
אבל באמת!