השעה: שבע וחצי בבוקר.
שבת אביבית. בחוץ – השמש במלוא תפארתה, תכלת שמיים, ציפורים והכול. השכונה שקטה. כל האנשים הנורמליים ישנים. חוץ ממני.
המצב אצלי בבית: אבא השכים והלך זה מכבר לבית כנסת, עם אחיו הצעיר שמתארח אצלנו יחד עם אשתו הטרייה.
ההתרחשויות: התינוק מתעורר בקול צווחה בפעם החמישית והאחרונה ללילה האחרון. הוא רטוב – צריך להחליף לו. הוא רעב – צריך להכין לו בקבוק. הוא צווח – צריך שזה יהיה מהר. הוא עוד עלול להעיר את הגיסה החדשה ואת אחיו הנמים.
מה שאני עושה: מתגברת כארי וקמה בבת אחת מהמיטה, נוטלת ידיים – וטסה למטבח. מכינה בקבוק – וטסה חזרה לחדר. מחליפה את טיטולו, בגדיו וסדיניו ומנסה לחזור למיטה. אני עייפה. החורף תם ובלילות השבת הקיציים הולכים לישון מאוחר, ולכן הגיוני שגם הקימה תתאחר. אבל תינוקי אינו סבור כך. הוא ערני מאוד. הוא סבור גם שהדבר שאני הכי רוצה זה לשחק איתו או לשיר לו שירים, בעוד שהדבר שאני הכי רוצה – זה שילך לישון שוב.
אבל זה לא קורה.
אני קמה שנית, מפהקת ונאנחת כאחד, ומתחילה לסדר את המיטות ולעשות לו פרצופים מצחיקים כדי לשעשע אותו.
השעה: שמונה וחצי בבוקר.
המצב בבית: התינוק הצליח להעיר את כולם. ילדתי מדשדשת בבית בנעלי בית ופיז'מה, הגיסה החדשה (אכן, צדקו הבירורים ממש יראת שמים) מתפללת בכוונה שחרית – עם קורבנות!.
ההתרחשויות: אני כבר לבושה, מסדרת את שולחן השבת, הם אמורים לחזור מוקדם ובעלי אוהב שהוא יכול לקדש מיד. התינוק מתרוצץ בחדר ומבלגן כל מה שאני מסדרת, אבל אני לא מוצאת את עצמי פטורה מלסדר אחריו שוב ושוב. אני נוהגת בכפייתיות. אני מתרוצצת ממקום למקום כדי לסדר. לא אמרתי אפילו ברכות השחר.
מה שאני מרגישה: קנאה. גיסתי סיימה 'קורבנות' ועברה ל'הודו'. היא מתפללת כל כך בדבקות, ואני גם רוצה.
אני רוצה לספר לה' שקשה לי, אני רוצה לבקש ממנו שייתן לי כוח או לנוח או מנוחה או שלוות נפש. בת הארבע מנצלת את הרהוריי העמוקים ופותחת ללא רשות את ארון הממתקים. אני צועקת עליה ומחרידה את גיסתי הענוגה, שמנסה להתעמק באותיות הקדושות. אני רוצה גם להתעמק באותיות קדושות. אני רוצה כל דבר אחר, ובלבד שלא אצטרך לעשות את מה שאני עושה.
הילדה מתחילה לבכות. אני מתחילה לחשוב בקדחתנות האם הגזמתי ואיפה טעיתי ומה הייתה אומרת במקרה כזה מנחת הורים לעשות.
מה אני עושה? סלט חי. בעלי אוהב מאוד סלט חי עם הצ'ולנט. זה מצוין לעיכול.
השעה: עשר וחצי. הגברים מגיעים מהתפילה.
המצב בבית: הילדים כבר לבושים, הבית מסודר והשולחן ערוך. גיסתי מסיימת בדיוק 'עלינו לשבח' ואני עדיין לא מימשתי את 'תוכנית' הברכות (ברכות השחר – להזכירכם)..
מה אני עושה? מחייכת. שתהיה אוירה נעימה. מברכת בשבת שלום, מביאה יין וגביע. שומעת קידוש ותוך כדי זה מהסה את הילדים שמתרוצצים כה וכה באושר. אח"כ מגישה עוגות שהכנתי ביום חמישי, שואלת כמה סוכר בקפה, מונעת ברגע האחרון קטסטרופה ומוציאה את התינוק מהארון של האקונומיקה. מגישה קפה.
השעה: שמונה ועשרים. מוצאי שבת קודש.
אני סחוטה משבת. עמוסה בהגשות, חיוכים, דיבורים נחמדים וילדים. הבית הפוך ואני צריכה לטפל בזה. הילדים עייפים. הם הרי לא נחו בשבת וגם אני לא. אני צריכה לקלח ולפג'ם אותם. אני צריכה להיפרד מהאורחים בכוס קפה אחרונה. אני צריכה לעבוד קצת על המחשב. אני מודעת מאוד לאומללותי אבל יודעת שעלי לחוש רק בסיפוק אימהי, ויודעת גם שה' אוהב את מה שעשיתי היום יותר מהשלוש תפילות הארוכות של גיסתי, אבל בכל זאת – המצב רוח שלי ירוד.
השעה 12:30, לילה
אבא יקר!
למרות עייפותי הרבה, אני לא מצליחה להירדם.
נתת לי הכל. נתת לי ילדים נפלאים ובריאים. נתת לי משפחה חמה. נתת לי אוכל לאכול ובגד ללבוש. למה אני לא מרגישה מאושרת מספיק?
אני מנסה לחשוב ולחפור בתוכי כדי להגיע לנקודה האמיתית.
אולי אני אמא לא כל כך טובה?
מכל עבריי אני מוקפת בנשים מושלמות ואימהות נפלאות שמספיקות לעשות הכל! – גם להיות עקרות בית מופלאות וגם לארח כל שבת הרבה אנשים.
אני בקושי מסתדרת עם זוג אורחים אחד, וגם אז – הדבר מלווה בחוסר סבלנות מצידי, גערות על הילדים. רק רוצה שלא יהיו לידי, שיזוזו לי מהעיניים. כועסת ומתפרצת. שולחת אותם לחדריהם או החוצה.
איזה מין אמא אני? חוששת שיהיו לילדים חסכים בגללי. בבקשה תעשה שלא יהיו להם חסכים בגללי…
השעה 12:45
אני לוקחת אופטלגין ונרדמת סוף סוף. לפני השינה, אני מבחינה שלאחר שנים ארוכות אני חשה את תחושת ההקלה המוכרת מילדות של אחרי בכי ארוך וממושך. תשישות כללית, שלווה, השלמה, שיהוקים..
ומישהו שדואג לי בחדר השני. אבא.