"וימררו את חיי בני ישראל… ותעל שוועתם אל האלקים"…
בעיירה לוצק חי משכיל רשע ששם לעצמו למטרה למרר את חיי הקהילה ואת חיי רבה הרב זלמן סורוצקין.
בכל שבת היה מגיע לבית הכנסת ומתווכח ומתנצח איתם, מדוע אתם מבזבזים את זמנכם שעות בתפילה ? ומדוע ללמוד תורה במקום לעבוד? הוא הפליא להרגיז ולקנטר, היה מוצא בכל פעם קרבן חדש: ילד מתבגר, איש חלוש- דעת, לנאום להם את משנתו המעוותת.
הרבי ואנשי הקהילה סבלו ממנו מאד.
באחד הימים, נפל המשכיל למשכב, ואושפז בבית חולים עם מחלה חמורה בבטנו.
הרב סורוצקין התלבט האם ללכת לבקרו או לא?
מחד, הוא עשה הכול תמיד כדי להתנכל ולהציק ליהודי העיירה, ומאידך, בכל זאת הוא יהודי מהקהילה, ואיננו משומד.
הכריעו רחמיו והלך לבקרו.
הוא מצאו שרוע מיוסר בכאביו על מיטת בית החולים.
"רבי", אמר לו בקול ענות חלושה. "תתפלל עלי".
"אתה"? שאל הרב. "אתה שכל חייך טענת שלהתפלל זהו בזבוז זמן?"
"כן". אמר המשכיל, מתפתל, "אבל עכשיו כואב לי הבטן. וכשכואב.. מתפללים.. כשכואב.. צועקים"!
נפעם הרבי עד צמרמורת.
חזר לבני קהילתו ואמר להם. "אני מבקש את סליחתכם. חשדתי בכם לחינם. עד היום הטפתי לכם שחסרה לכם יראת שמיים, חסר יידישקייט
מסתבר שסך הכל חסר לכם דבר אחד: כאב בטן!
כי כשכואב באמת, צועקים. כך למדני המשכיל..
הציווי למחות
מובא בגמרא ששלשה יועצים היו עם פרעה כשהחליט על גזירת הבנים: בלעם הרשע, יתרו ואיוב.
בלעם המליץ על הגזרה בכל ליבו ומאודו.
יתרו מיחה בכל תוקף
ואיוב שתק.
בלעם נענש בעניין ברכת ישראל,
יתרו זכה להיות חותן משה,
ואיוב- קיבל את העונש הנורא מכל: הוא נענש ביסורים הקשים בעולם. יסורים שלא היו כמותם. כאלו, שחלשו על כל תחומי החיים והסבו לו כאב פיזי וגם נפשי נורא.
ונשאלת השאלה: מדוע ייסורים כה קשים? הלא הוא לא המליץ על הגזירה אלא פשוט לא אמר דבר.
מסביר הבריסקרוב, כשכואב. צועקים. כשמשהו נוגע לנו מהבפנים. באמת. מקימים קול זעקה! אם רואים מישהו מתנהג באופן נוגד את ההלכה ואת היהדות, צועקים! כי אם שותקים, נכנסים בקטגוריה של אותם אלו שהיו בצד המבצע.
שתיקה עלולה להיחשב כהסכמה. וזאת אנחנו רואים פעמים רבות: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (בבלי, שבת נד ע"ב).
כלומר, אם היה ביכולתך למנוע עבירה, להאיר, להעיר לזולת, ונמנעת מכך,תיענש בידי שמיים על העבירות שחברך עשה.
אדם שיכול היה למחות בפני חברו לבל יעבור עבירה, ונמנע מכך, הוא עצמו נענש בדיני שמים בגין העבירות שעשה חברו. כל אחד, חב חובת מחאה כלפי אנשי מקומו, אנשי ביתו. כל אחד אחראי על הנעשה בעירו. בעלי עמדה בשכונה, בקהילה, במקום העבודה.
איננו יכולים להתחמק מאחריותם נוכח מעשי עוולה אליהם אנחנו נחשפים. ואילו אלה שבכוחם להשפיע על הארץ כולה, "המלך או הנשיא, שאפשר לו למחות, [מפני] שיראין מפניו ומקיימין דבריו" (רש"י), חייבים להשפיע את קולם בשעה שנתקלים בעוולה!