ויש גם תופעה מובנת של העדפה לאחר העדרות:
הייתי בת אחת עשרה ואבי היה הבן דוד האהוב עלי. פעוט קסום בן כמעט שלוש, עם תלתלי זהב ואופי מתוק. הוא התגורר עם משפחתו בערד הרחוקה.
חופש גדול אחד, "סחבתי" אותו מאמא שלו ולקחתי אותו לירושלים לשלשה שבועות תמימים. אימצנו אותו ופינקנו אותו. נסיך קטן ויפה תואר, מורעף אהבה וחום מכל הכיוונים. מרכז תשומת הלב ומחמל הנפש של כולם.
למרות זאת, הוא חיפש את אמא. ביקש אותה ושאל עליה מידי ערב בעיניים דומעות. לאחר שלשה שבועות, הגיעה אימו לקחתו.
הוא עמד במרפסת, וצעק אליה: "אל תבואי. אני לא רוצה אותך. אני בכלל רוצה להיות הילד של דודה מלי! לא שלך! רוצה ירושלים. לא ערד! חשבנו שהוא יישבר כשתיגש אליו, אבל הוא עמד במריו!
לאחר שעלתה, הוא לא העיף אליה מבט. התבצר בזרועותיי, ולא הסכים שתתקרב אליו!
רק לאחר כמה שעות בהן נרדם, והתעורר, הוא רץ לזרועותיה והתחיל לבכות ולבכות ולבכות…שעה ארוכה, ללא יכולת להירגע.
"חרדת נטישה היא אחת מהחרדות החזקות שיש לילד עוד בטרם עמד על דעתו" מסבירה שולה בריח. "פעמים רבות, כשיש נתק ארוך, מה שקורה הוא שהילד צבר געגועים. הוא חיכה שאמא שלו תגיע – יום, יומיים, שלושה ימים. הגעגוע והצער הצטברו והציפו אותו עד שבשלב מסויים הוא 'סגר תריסים' והפסיק להרגיש – 'אם לא אכפת לי אז כבר לא כואב לי להרגיש את החסר'. כשההורה הנעדר חוזר פתאום, המח של הילד אומר 'עכשיו נזכרת לבוא? כשאני חיפשתי אותך ורציתי אותך, -לא היית פה! בעצם בכלל לא אכפת לי אם אתה פה או לא. לא יודע מי אתה'. והילד מתעלם מההורה שמושיט לו ידיים כדי לחבק אותו. במצב כזה, כדאי לתת לילד כמה דקות להפשיר עד שיתקרב חזרה אל ההורה. אפשר גם להגיד לו בטון רך 'חיכית לי הרבה זמן, זה לא היה קל לך', כדי לעזור לילד להמיס את החומה שבנה לעצמו במשך זמן הגעגועים. ככלל, אם אנחנו מבינים שהמנגנון שמפעיל את הילד הוא מרדף התקשרותי אחרי ההורה הלא-פנוי ולא דחיה שלנו, יהיה לנו יותר קל להתייחס עניינית לבעיה שעומדת בפנינו".
"אם נקבל את הקושי שלו כלגיטימי, יהיה לו יותר קל להיפרד מהדרישה שהציב ולקבל בהבנה ואולי אפילו ברצון, את ההורה הזמין. בכך אנחנו נענים לצורך ולא לדרישה. הצורך הוא להרגיש מקושר ומשמעותי להורה השני, אבל ההורה לא פנוי, כך שהדרישה לקבל אותו לא מעשית. לפעמים ילד ישמח לדבר עם ההורה בטלפון, להגיד קריאת שמע יחד עם אמא שנסעה לכנס מקצועי חשוב, או לספר חוויות מהגן לאבא שנסע לבקר את הוריו. ולפעמים דווקא השיחה רק מציפה אצלו יותר בחוזקה את החסר ואת המרחק, והוא יסרב לדבר".
הכי חשוב לזכור תמיד: הילדים אוהבים אותנו – גם את אמא וגם את אבא. רק שלפעמים בגלל מנגנוני הגנה שלהם, הם לא בדיוק מבטאים את זה ככה. נמשיך לקבל ולאהוב אותם ולזכור שזה תהליך טבעי, וששנינו משמעותיים מאד לחייו של הילד.