בתפילת שחרית בשבת, אנחנו אומרים בתפילה "נשמת כל חי תברך את שמך, ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקין להודות לך ה' אלקינו ולברך את שמך מלכנו על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות פעמים הטובות נסים ונפלאות שעשית עמנו".
ונשאלת השאלה האם זה לא הגזמה לומר "על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות"? האם אכן עד כדי כך שגם אם נודה להקב"ה מליארד פעם, זה עוד יחשב מספר קטן?! אלא האמת שאכן זה לא מספר קטן, ובכל זאת לא יצאנו ידי חובה בהודאה שלמה.
והביאור לכך הוא: האם האדם יודע כמה כדוריות לבנות יש בדם שלו? התשובה היא לא, וכמה עוד חומרים אחרים יש בגוף שאני בעצמי לא יודע עליהם וגם גדולי הרופאים לא יודעים אותם מכיוון שזו נוסחה רוחנית ולכן אף אחד לא יודע "כי הדם הוא הנפש" והפירוש הוא אומרים חז"ל: הדם קשור לנפש, יש באדם דברים נסתרים שאנחנו לא יודעים אותם, וגם גדולי הרופאים לא יודעים אותם, אנחנו רואים רק את הסוף שבכל דבר.
לדוגמא, יש לאדם מספר של אחד עשרה מליון כדוריות לבנות ויותר מזה, אבל לא אחד עשרה מליון כדוריות לבנות בלבד ושכאן מסתיים המספר, אלא מליון, פסיק אלפים, פסיק מאות, פסיק עשרות, פסיק עד היחידות, כי המספר נגמר ביחידות, רק בגלל שאנחנו לא יודעים את מספר היחידות לכן אנחנו אומרים בגדול אחד עשרה מליון כי היחידות לא משמעותי בשבילנו, אבל באמת המספר היחידי הוא בדווקא, כי האם אתה יכול לשכפל את אותה כדורית דם, לא נדבר על ליצר אלא אפילו לשכפל, מי שטוען שהוא יכול ליצר אפילו כדורית דם אחת הוא משוגע לגמרי, מדברים היום על שיכפול, שיכולים לשכפל, אני אומר לכם או ששקר בדבר, או שזה לא באותה איכות. ולכן המספר האמיתי מסתיים ביחידות, כי כל כדורית מתוכננת. והראיה, שאף אחד לא יכול לשכפל אותה, ופירושו של דבר שזה יצור אלוקי שאי אפשר לשכפל אותו ואי אפשר להבין אותו.
אפשר להגיד מה הגודל של כדורית אדומה זה פחות מראש של סיכה, יש בגוף האדם אחד עשרה מליון כדוריות אדומות, וזה לא בכל הגוף רק בורידים של האדם, והנפח של הורידים הוא כמו חמש כוסות ואולי עשר כוסות, כמה ראשי סיכה אפשר להכניס בעשר כוסות? מיליון גם לא בטוח, אבל לא נראה שאפשר יותר ממיליון, היום גילו שמדובר על יותר משלושים מיליון כדוריות בגוף האדם, והגודל שלהם לא ידוע, ראש של סיכה זה ענק בשבילם. וכל מה שאמרנו היה מובן אם האדם היה מורכב רק מכדוריות, מפני שאז הייתי מחבר את כל השטח של הורידים, ואז היה לי קנה מידה לדעת מה הגודל של כדורית אדומה, אבל באדם יש גם הרבה מים, ועוד כל מיני חומרים, ובתוך כל גוף האדם שמכיל את כל זה יש גם כדוריות. וכלומר אנחנו מדברים בעצם רק על חלק מהגוף ומהמיעוט שבו, ובמיעוט הזה יש כשלושים מליון כדוריות, אז מה הגודל של כל כדורית אדומה אחת לא ידוע, את הכדוריות האדומות אפשר לראות אולי רק במיקרוסקופ.
כל אדם ואדם הוא מתוכנן והוא יצור אלקי שמקבל חיים מהקב"ה בכל רגע, לכל אדם יש השפעה של חיים יש מאין בכל רגע, וכל זה זה רק אחד מיני אלף, כי הרי האדם הוא יצור אלקי, עומק היצירה ששמה אדם הוא אין סוף, אם נתחיל לדבר על האדם לא נגמור, ועל זה צריך להודות, על עצם החיים "למענך אלוקים חיים". נאמר בפסוק "מונה מספר לכוכבים", ולכאורה למה ה' מונה דווקא את הכוכבים, הרי גם לכדוריות הדם יש מספר כמו שאמרנו, וגם לחול יש מספר, לכל דבר יש מספר, אז מה העניין לספור דווקא את הכוכבים? ויותר מזה, שה' מונה מספר לכינים או לחיידקים זה יותר פלא, כי הם בריות קטנות מאד, אז מה הענין לספור דווקא את הכוכבים? וליתר דיוק, הקב"ה סופר ויודע כל דבר, כמו שרואים בגמרא "תנא אורך מחנהו, ארבע מאות פרסי, רחב צואר סוסיו ארבעים פרסי, סך מחנהו מאתים וששים ריבוא אלפים, חסר חד", כלומר חיל סנחריב היה מאה ושמונים וחמישה אלף ראשי גיסות, והמספר שלו יוצא בגמרא בלי התיקון של מסורת הש"ס, מאתים שישים מילירד, ואומר אביי, חסר אחד, ואמרו ליה יתירא אחת כלומר, כל חיל סנחריב מנה מאתים שישים מליון (או מליארד) בדיוק ומחלוקת בגמרא אם אחד יותר או אחד פחות. ולכאורה, מה הנפקא מינה ומה זה משנה אם חסר אחד או יתר אחד? אלא הגמרא באה להגיד לנו שזה לא סתם מספר גדול בעלמא, אלא מדויק, זה בדווקא, שלא שנחשוב שסנחריב זה סתם סיפור בעלמא, אלא מדויק, ולכן יש על זה נפקא מינה חסר אחד או יתר אחד, להראות שהכל בדווקא.
ונחזור לשאלה מדוע דווקא את הכוכבים הקב"ה מונה וסופר, והרי גם לחיידקים, ולחול הים, או לצדפים שבים לכולם יש מספר? אלא הפסוק אומר מיד "לכולם שמות יקרא", בכל דבר יש מספר מדויק, עד לאחד. לדוגמא, בעץ הזה יש מספר עלים בדווקא, המהרי"ל דיסקין היה יודע כמה עלים יש בעץ, כלומר, המהרי"ל היה יודע מה התיקון של העץ, ועל ידי זה הוא היה יודע כמה עלים יש בו. (ומסופר על רבי יונתן אייבשיץ, שאמרו לו שיכתוב "עם ישראל חי וקיים לעולמי עד", מספר רב של פעמים כמספר היהודים שהיו אז, מי יכול להבין את זה) ולכן אם יש בעץ מסוים ככה וככה עלים וזה בדווקא, למרות שאין הבדל בין עלה אחד לשני יש פה עניין של כמות, גם מסתבר שיש סיבה מדוע העלה הזה למטה והעלה הזה למעלה, אבל אין הבדל מהותי בין העלים. ואותו הדבר הוא בחידקים, לכל חידק יש מספר מיוחד אבל אין הבדל מהותי בין חידק לחידק. אבל מונה מספר לכוכבים זהו דבר מיוחד, הקב"ה ברא מספר כל כך גדול של כוכבים ולכולם ה' נתן מספר, למה? בשביל שלא נגיד שזה מספר במקרה שלא נגיד שיכול להיות גם פחות אחד או יותר אחד, אלא זה בדווקא. לדוגמא, בגלקסיה שלנו יש שלושים מליארד כוכבי קרח, וכל כוכב שיש שם, הוא יותר גדול מכדור הארץ, אפילו אם פעם אחת במשך הששת אלפים שנה יהיה שינוי תנועה מסוים, מיד כל העולם יקפא! והנה אנחנו לא חושבים כך בפשיטות ואם היה חסר כוכב בגלקסיה, זה לא היה מזיז לי כלום, מצידי שלא יהיו שם כוכבים בכלל, אבל האמת הפשט הפשוט הוא שכל כוכב הוא יצירה אלקית והוא חייב להיות כי ה' "מונה מספר לכוכבים", לנו זה נראה כדבר מצחיק אבל בגמרא יש על זה מחלוקת, למה? כי זו תורה! זה בדווקא, וזה "מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא", כלומר, המספר האין סופי הזה, הוא בדווקא, הוא נצרך לעולם, אם יחסר כוכב אחד, העולם יהיה שונה, כי כל העולם הוא מקשה אחת, כל כוכב הוא בדווקא "לכולם שמות יקרא".
להגיד "בנשמת כל חי" "אין אנחנו מספיקין להודות על אחת מאלף אלפי אלפים" וכו', זה בכלל לא חידוש, מפני שתודה אפשר לומר רק על מה שמקבלים יש מיש, ואילו מה' מקבלים בכל רגע מתנה חדשה יש מאין ולכן על מה אתה יכול להודות?! על שה' נתן לך חיים?! הרי עכשיו ברגע זה ה' נותן לך שוב חיים, אי אפשר להודות, כי על מה שאתה בא להודות אתה צריך להודות שוב. כלומר: האדם מתחדש בכל שניה מחדש, ולכן אי אפשר להודות וזה "כל הנשמה תהלל- יה", ודרשו חז"ל "על כל נשימה ונשימה". ולכן "אין אנחנו מספיקין להודות", כי עד שניתן תודה על נשימה אחת, נתחייב לומר תודה שוב.
וכדוריות הדם שהזכרנו, הם רק פרט קטן, עוד לא דיברנו על מערכת העצבים, על העין ועל שאר האיברים, ועל זה אנחנו מודים להקב"ה בכל יום כמה וכמה פעמים במאה ברכות, בתפילות, ובשמונה עשרה, ובפרט במודים אנחנו לך וכו', ולרכז את כל ההודאות האלה בכל כך קצת מילים, רק אנשי כנסת הגדולה יכולים. כלומר: לרכז כל כך הרבה דברים בכמה מילים, זה אפשרי רק לאנשי כנסת הגדולה, כי בכל מילה יש כוונות, וגימטריאות וכו' וכו', כל מילה היא בכוונה מיוחדת, רק אנשי כנה"ג יכלו לתקן זאת, ועל כל הדברים האלה, אנחנו מודים ב"נשמת כל חי".
מסופר על אחד הצדיקים, שלאחר שהיתה לו עליית נשמה, אמר שהוא לא רצה לרדת שוב לעולם הזה, אבל כשהוא נזכר שהוא צריך לומר "נשמת כל חי" בשבת אז הוא רצה שוב לחזור לעולם הזה, ואמר אותו צדיק על "נשמת כל חי" אני לא יכול לוותר. אבל אנחנו, לכל הפחות שלא נישן בזמן שאומרים "נשמת כל חי". אם נזכה לזה, זה כבר יהיה טוב, והלוואי שנגיד רק את המילים.
לגדולי ישראל היו הרבה כוונות ב"נשמת כל חי". "נשמת כל חי" זו ההכנה לשמונה עשרה, כמו שכתוב בכוונות הרש"ש שמקבלים שם נפש דשבת, לפי הכוונות יש שם עליית עולמות, וזו ההכנה לשמונה עשרה.
ולהודות להקב"ה זה אמור להיות מובן מאליו שצריך, כי הרי תראה איך שאתה מודה לחבר שעזר והביא לך משהו, ומה שהחבר הביא לך זה רק יש מיש, ואילו הקב"ה מביא לך כל רגע מתנה חדשה, יש מאין, אם כן איך צריך להודות לו. ועוד יותר מזה, האדם שעזר לך ונתן לך דבר מסוים הוא רק שליח של בורא עולם, ולכן לכאורה לא מובן מה שאומרים בשמונה עשרה "הטוב שמך ולך נאה להודות", נראה כאילו יש פה שני גופים חס ושלום, "הטוב שמך" גוף אחד, "ולך נאה להודות" גוף שני, הנוסח לכאורה היה צריך להיות, "הטוב שמך ונאה להודות לך", וכך גם נהוג בעולם, לומר לאדם שמביא לך דבר מסוים: "אתה אדם טוב ונאה להודות לך", אלא זה בא לאפוקי מישהו אחר, זה בא להוציא את הטעות לחשוב שאדם אחר עזר לי בלעדי ה' חס ושלום, והעניין הוא שגם מה שאני מקבל ממישהו ואני חושב שהוא הביא לי את זה, אני משייך את זה להקב"ה ומודה לו, מפני שאני מבין שהאדם הוא רק שליח, וזה "הטוב שמך ולך נאה להודות" על הכל, גם מה שאני חושב שאולי זה מישהו אחר הביא לי, אני מודה להקב"ה, כי אני מבין שהחבר הוא רק שליח, וזה "הטוב שמך לך נאה להודות" לאפוקי כל העולם, והודאה זו להקב"ה בלבד, פותחת כבר ב"מודים אנחנו לך", ומסתיימת ב"ולך נאה להודות" שאנחנו יודעים שכל מה שמקבלים זה רק מהקב"ה בלבד.
ובפרט צריך להתחזק לבוא בזמן לתפילה, כאשר אדם מגיע בזמן לתפילה, זה מראה שהאדם רוצה להתפלל, והאמת היא, שגם אם האדם רוצה להתפלל, צריך זכות גדולה בשביל להתפלל.
כמו שמסופר על הרבי מללוב זצ"ל, שהיה בירושלים לפני כמאה שנה, הוא היה מתפלל ערבית בכותל, והיו שם ערבים, יום אחד הרב האריך מאוד בתפילה, השמש התחיל לדחוק ברב שיסיים, כי מסוכן ויש ערבים, כאשר הרב סיים את תפילתו, אמר לו "אתה חושב שאני יוצא מתי שאני רוצה לצאת אני יוצא מתי שהכותל נותן לי רשות לצאת". והמהרי"ל דיסקין שהיה בירושלים לפני מאה ועשרים שנה הוא לא היה בכותל המערבי, פעם אחת אמרו לו שיש חולה מסוכן ויש מנין אנשים וחייבים ללכת לכותל להתפלל על החולה, כשהגיע המהרי"ל לשני רחובות מהכותל, ראו התלמידים שזה ממש סכנת נפשות להמשיך לכותל, מרוב התרגשות של הרב עד כדי עילפון, והחזירו את הרב בחזרה לביתו, ושוב המהרי"ל לא הגיע יותר לכותל. והרב קוק זצ"ל, שהגיע לארץ, הגיעו לקבל את פניו הרבה גדולי תורה, והרב קוק לא דיבר איתם כלום, אלא הלך קודם לכותל, הוא לא היה מסוגל לדבר לפני שהוא הגיע לכותל, ומסופר שכמה רחובות לפני הכותל חוורו פניו כשלג מרוב התרגשות, וכל זה בלי לראות את הכותל המערבי, אלה הם חיים אחרים לגמרי, אלו הם החיים של גדולי ישראל, אבל לגבינו זו זכות שאדם אומר 'אני רוצה להתפלל'.
הבדיקה שאכן האדם רוצה להתפלל אם הוא בא בזמן לתפילה, שאדם בא בזמן לתפילה זה אומר שהוא רוצה, זה לא אומר שהוא יצליח, כי יש הרבה סיטרא שמפריעה, כגון: אם יש לאדם עוונות שעבר אתמול, או שלשום, זה מעכב את התשובה, ומעכב את התפילה, או שיש עליו גזירה של הסתר פנים משום כל מיני תיקונים, או שהוא לוקח את עוונות הדור עליו.
מן הסתם אצלנו זו לא תפילה, כמו שאומר הרמח"ל במסילת ישרים: דוד המלך אמר "ואנכי תולעת ולא איש", דוד המלך אמר שמכיון שהוא בעצם ילוד אישה הוא לא יכול, אבל אנחנו גם בלי זה כי יש בנו עוונות, זה דומה לאדם שמחזיק דלי מלא שופכים, אותו אדם מכסה את הדלי, וחושב שלא רואים את תכולת הדלי, והאמת היא, שכל המלאכים רואים את זה, ואלה הם העוונות שלנו, כל עבירה שעושים, מסובבים את האדם מלאכים רעים, ושדים, רח"ל, וכל זה מחכה במקום שמחכה, וזה מקרין לעולם הזה, ולכן קשה לכוין בתפילה, אבל לכל הפחות להגיד "אני רוצה להתפלל", אמנם לא ידוע אם האדם יצליח להתפלל, אבל העיקר הוא הרצון, ברור שאדם שהולך לישון מתוך דברים בטלים הוא לא יקום לנץ, אחר כך הוא ישאל: למה לא קמתי? התשובה היא מה עשית לפני שהלכת לישון, המצב מתחיל בלילה לפני השינה. אדם רוצה להיות למעלה, זה זכות, העיקר הרצון.