לילה חם מאד של בין הזמנים, אביב תשע"ו
"אימם", אני רושמת כותרת על המסך ובוהה בצג המהבהב.
מאוחר. לי, בכל אופן. בדרך כלל אני ישנה בשעות כאלו. אבל הלילה, יתושה עקשנית וחלוצית אחת התמקמה למרגלות מיטתי וגם שבע עשרה מעלות במזגן – לא מקפיאות אותה. אני לא מצליחה לישון בלי להיעקץ. אני לא מצליחה להיעקץ בלי לגרד.
מדהים איך שהיתושות אוהבות אותי באופן אובססיבי. מדלגות על כולם ומחפשות רק אותי. תמיד.
אין ברירה. אם אני ערה – אלך לכתוב קצת. אין דבר מרדים ממסך עם צג מהבהב.
"את מתכוונת אמש'להם?!" גוהר חיליק בן החמש עשרה ומציץ במסך שלי. "והכוונה אם כך, היא אלייך בעצמך. בהקשר שלנו".
"אני כותבת עליכם". "ברור" הוא מפטיר. "תמיד עלינו. כאילו, אם תחשבי על זה, את אולי מפרנסת אותנו, אבל גם מתפרנסת מאיתנו. השאלה היא – מה הפעם"?
אחד, חיליק משועמם עד טירוף חושים. ואשר על כן קורא כל מה שכתוב בכל מקום ועל כל קופסא ופלסטר. הוא משנן את ספר הטלפונים בעל פה, לאחר שסיים את כל הדברים האחרים שכתובים בכל סוגי הספרים שבתריסר הספריות השונות שבביתנו.שני דברים עיקריים קורים בבין הזמנים.
הדבר השני שקורה הוא, שהוא מתעניין באופן חסר תקדים במעשיי.
"מה את כותבת שם?" הוא שואל אותי.
"אני כותבת עליכם".
"ברור" הוא מפטיר. "תמיד עלינו. כאילו, אם תחשבי על זה, את אולי מפרנסת אותנו, אבל גם מתפרנסת מאיתנו. השאלה היא – מה הפעם"?
האמת היא שעדיין אינני יודעת.
אני יודעת שאני לא נרדמת. שחם. שיש יתושים. ושאם כבר ערים – כדאי לעשות עם זה משהו מועיל.
"תכתבי על ההשתלמות שנסעת אליה" הוא מציע.
זה באמת רעיון.
נסעתי להשתלמות בת שלושה ימים. מעולם לא נעדרתי מהבית כל כך הרבה.
כל פעם שאני נעדרת מהבית קצת, ואז חוזרת ורואה שהבית תפקד נהדר ונפלא, שהרצפה נקיה והבטנים מלאות, שומgת את ה"יותר טוב אפילו מכשאת בבית" מבעלי, שאפילו סייד את קיר המטבח על יד הכירה לכבודי.כל פעם כזו – מתכווץ לי הלב טיפה.
אני יושבת לארוחה שהכינו לי בשביל 'משהו חם לאחר הנסיעה', ומשתאה לגבי גורלי הטוב. בתוך תוכי משהו מידכדך והולך.
הנה הבכורה מוציאה מהתנור ומגישה פוקאצ'ות טריות.
כמה אני מיותרת.
אבל אז! הקטנצ'יק קופץ עלי בשמחה, ואני מגלה שאמנם הוא נקי והכל אבל… יש לו ציפרניים!
באותו רגע אני גם מעיפה מבט בחלון המטבח ומגלה שאמנם הבית נקי, אבל… אללי – מסילות לבבו של אדן החלון מלאות פירורים.
לא סתם פירורים שיכולים להימצא כפעם בפעם, אלא פירורים של היעדרות. פירורים שמצטברים בצורה כזו שמתאפשרת רק כשאמא לא בבית.
והמקרר! אוי וי. כתמים אפורים נוזלים בחשאי מצידי הדלת, הזכוכיות בפנים מגעילות משאריות שלא נוקו.
מצב הרוח שלי מתרומם….
אני משתפת את חיליק ברעיון.
"למה? למה סיימת אותה"? היא מעולם לא השלימה עם הדבר הזה. כשסיפרתי לה שהפרק האחרון נשלח לעיתון הילדים, היא הגיבה בזעם: "יש לי מספיק צרות! את לא יכולה לעשות לי את זה!"
נהיה חשוך מידי בחוץ. היתושה בטח גם נרדמה. אני הולכת לישון."כן, תכתבי על זה." הוא אומר ומפהק. "כרגיל. דברים משעממים שמעניינים מאד מאד אימהות".
8:00 בבוקר למחרת בבוקר
עדיין בין הזמנים. קמתי לאחר שנת לילה טובה ואני כבר על המחשב.
הקטן כבר במעון, נלקח על ידי חיליק בדרכו לתפילה. חייבים להיכנס לשיגרה אחרי החגים.
עלי לכתוב!
בת התשע מתארגנת לבית ספר. היא נכנסת לחדרי למטרות עיון בענייני לקיחת סוכריות לכיתה (בשום אופן!).
"מה את כותבת?" היא מציצה על הקובץ 'אימם'. "מה זה "אימם"? היא מניחה פתח בא' וצירה במ' ומכווצת את מצחה הענוג.
"אמא שלהם. כלומר – שלכם" אני מתקנת ומתרגמת לה.
"את כותבת עלי סיפור?" עיניה מתחננות, "הסדרה ההיא על הילדה שהיא אני?"
"לא. הסידרה הזו הסתיימה לפני שנה" אני מזכירה לה.
"למה? למה סיימת אותה?". היא מעולם לא השלימה עם הדבר הזה. כשסיפרתי לה שהפרק האחרון נשלח לעיתון הילדים, היא הגיבה בזעם: "יש לי מספיק צרות! את לא יכולה לעשות לי את זה!" היא אמרה אז.
הבנתי אותה. חלק נכבד ממעמדה החברתי, לפחות ב'ריבוע' – אותה חלקת חצר המשותפת לארבעת הבניינים הגדולים, התבסס על הסדרה הזו. כל שבת הילדות ואימהותיהן היו משוחחות על הסיפור שדן, לפחות בחלקו – בהן.
זה הפך להיות עניין מסחרי, עמוס אינטרסים ומנצל קשרים:
"תגידי לאמא שלך שתכתוב על יפי הזאת שהולכת כל פעם עם חברה אחרת".
"תגידי לאמא שלך שתכתוב על הנחש שמצאנו בבית ספר".
"תגידי לאמא שלך…".
היסטוריונית הייתי. מתעדת סובייקטיבית למדי של מאורעות החצר והכיתה.
"תחזרי לכתוב את הסדרה" זנב הסוס שלה מרקד בתחנונים. "בסדר? אני לא יודעת מה הכוונה "אימם", אבל שזה יהיה עלי ועל רחלי ויעלי וחני ומלכי. טוב???".
"טוב", אני לוחשת.
היא לוקחת את הסוכריות, והולכת לה לדרכה. ילקוטה מקפץ בעליזות.