עם ישראל משולים ללבנה, וכל העניין של הירח והשמש מלמד אותנו על המציאות העמוקה יותר של החיים שלנו. הירח הוא גוף שמימי שמדבר אלינו כל הזמן. בתוך שדות החושך האינסופיים של החלל תלוי הירח, ופתאום יש שם אור. האור הזה הוא לא אור עצמי של הירח, אלא קרני שמש שהוא קולט ומחזיר.
הירח בעצם מגלה לנו, שכל החלל החשוך רווי בקרני אור, אבל רק כשישנו משהו או מישהו שתלוי שם באמצע החושך, ומקבל את האור הזה ומשקף אותו, האור הסמוי מתגלה.
מדהים!
לעינינו נראים השמיים חשוכים כל כך בלילה, נעדרי כל, והנה מגיע הירח ומלמד אותנו שהחלל בעצם מלא קרניים, הן רק לא נראות לעינינו כי אין עצמים שיקלטו אותם ויראו את קיומם.
הסוד הזה של הירח והשמש, הוא סוד החיים שלנו. כי כל העולם מלא מתיקות, שהקב"ה מלא חסדים, מלא שפע, מלא נתינה גולשת וממלאה, אבל עד שלא יהיה תלוי שם איזה לב שיקבל את הקרניים האלה וירגיש אותן, יקלוט אותן ויהווה עדות לכך שהן קיימות, לא יראו אותן.
*
כל הזמן יורד טוב של הקב"ה לתוך המציאות, אבל לנו קצת קשה לקבל את זה כפשוטו, כי אנחנו הרי חיים כאן בעולם, ושומעים על כל מיני אסונות שקורים לכל מיני אנשים, וכל הבהלה והחרדה שלנו מתקוממת – איך אפשר להגיד שהכול מלא רק טוב?
אז תדעו לכן שאין לנו דרך להבין דברים על אנשים אחרים. הניסיון להבין חיים של אחרים, הוא בעצם 'חכמה חיצונית'. הוא לא מחובר לשום דבר. אני לא יכולה להבין חיים של אחרים. אני כן יכולה, כמובן, לבכות מכאב. לספר לקב"ה כמה זה נראה לי כואב ואיך זה מפחיד ומזעזע אותי ומעורר בי את כל הספקות שבעולם. אבל בסופו של דבר, אין לי מה לעשות חוץ מאשר לחיות את החיים שלי צעד אחרי צעד, ולדאוג שהקב"ה יהיה איתי. לדאוג שאני אהיה אתו.
מי שהולך ככה רואה בפועל על עצמו, ובסופו של דבר מתברר לו גם על אחרים, שאין טרגדיות בעולם של הקב"ה. אין מצב קטסטרופאלי בלתי אפשרי. אין מפלצות. רחמי השם מתגלים בכל דבר שקורה בעולם, אפילו אם הוא כואב.
אם אתה לא בורח ממנו, אם אתה יושב שם ואומר לקב"ה "כואב לי, תהיה איתי", אם אתה לא בורח במחשבה או במעשים מלהיות במקום השלך, אתה פוגש את הקב"ה ואת הרחמים שלו.
כל כך הרבה אנשים שעוברים דברים קשים, יודעים אחר כך להגיד: נכון, זה היה כואב כל כך. אבל השם כל הזמן היה פה איתנו. יהודי אף פעם לא לבד מהשם.
אין כזה דבר.
נכון, החיים הם מסוכנים ואפשר למות מהם, נכון, אנחנו לא יודעים לכמה זמן באנו ואנחנו לא יודעים מה יהיה איתנו מחר. ואם המילים האלה מלחיצות ומבהילות אותי אני חייבת כבר לפתוח את המקום הזה, להיבהל עד הסוף ולהודות בפחד. באמת אין לי תשובה לכל השאלות. אבל יש לי אמונה. אנחנו לא פירורים פזורים בקוסמוס. אנחנו חלק ממשהו ואנחנו בתוך החיבוק של השם. כל מה שקורה, קורה בתוך החיבוק שלו. וגם אנשים שנמצאים בתוך מציאויות שנראות לנו איומות יעידו. אנשים שעברו דברים שמישהו אחר
מזדעזע מהם כי הוא מדמיין את עצמו שם והדמיון שלו הורג אותו, מעידים שכאשר מדובר במציאות חיה ולא בדמיון – השם נמצא לגמרי.
רוב, הם נרתעים משימוש במונחים כמו 'המחלה הארורה' וגם לאיחול "שהסיוט הנורא הזה כבר יהיה מאחוריכם", קשה להם להתחבר. לא תמיד ולא עם כל אחד הם נכנסים להסברים מפורטים, אבל אם נהיה רגישים מספיק להקשיב עמוק יותר, נשמע מהם חוויה אחרת לגמרי. יש קירבה והגנה גם במקומות שנראים מלחיצים.
אין לנו דרך לדעת מה באמת עובר הזולת כשהסיפור החיצוני שלו נראה מפיל אימה. אין לנו בכלל שום דרך להבין את החיים. המשימה שלנו היא לחיות את החיים שלנו באופן שהלב שלי יהיה ירח לקרניים של הקב"ה. כל אחת מאתנו תלויה כמו מובייל כזה באמצע החושך של העולם, ואם במקומות שהלב נתקע וקופא מרוב בהלה או מרוב מצוקה אני נכנסת פנימה ומשתפת את השם, משהו בי נרגע ונפתח. אור קטן, כמו החרמש הקטנטן של הירח, מתחיל להאיר. בחושך הבא יתגלה עוד חרמש, ואחריו עוד אחד, ולאט לאט הלב שלי יתחיל להעיד על הרחמים של השם שממלאים את הכל.
וגם אם אין לי אפשרות להסביר למה קורה מה שקורה בעולם, בכל זאת יש לי אפשרות להבין ולהאמין מתוך תוכי שהשם שולח תמיד קרניים של אור, ומיד כשמפנים אליו את הלב – מוצאים אותן.
*
יש לימוד נוסף שהשמש והירח מלמדים אותנו.
יש את הזמנים שהירח רק נולד, יש את אמצע החודש שהירח במילואו ואז הוא ממש יפה, תלוי עגול כזה ומרשים, ויש זמנים שלא רואים אותו בכלל, הוא מסתתר לגמרי.
במבט פשוט היינו חושבים שכשהירח מסתתר, הוא כנראה הכי רחוק מהשמש, ואילו כשהוא מלא ומאיר, הוא הכי קרוב אליה. אבל האמת האסטרונומית היא, שזה בדיוק הפוך. כשלא רואים את הירח בכלל, כשהוא נסתר לגמרי, הוא הכי קרוב לשמש. וכשהוא מלא ומאיר וכולו עיגול כזה יפה ומרשים, הוא נמצא הכי רחוק מהשמש.
והתופעה הזאת רומזת לנו שדווקא כשאנחנו מרגישות רחוקות וחשוכות, אנחנו יותר קרובות לתכלית, יותר קרובות להשם, אנחנו יותר קרובות אל הדבר שלמענו נשלחנו לכאן. אנחנו יותר קרובות לשורש, מאשר בזמן שהכול טוב.
כשיש לך – אין לך, וכשאין לך – נולד לך!
בזמן שהכול טוב, יצאנו לחופש. יש מפעם לפעם, כמו נופש אימהות, סוג של נופש נשמות. יש לנשמה איזה תדירות כזאת של הרפיה. יש ימים שאת קמה, מסתכלת על החיים, ואומרת לקב"ה – נכון, צפוף, אבל מה, בכיף. נחמד פה סך הכול. תודה, השם, סך הכול ממש בסדר.
יש ימים כאלה נורא מתוקים שבאמת הכול זורם בנעימים. פתאום את רואה תוצאות של רצון, פתאום נפתח לך הלב ואת מרגישה התקרבות והתעלות, פתאום את מצליחה להתמיד בגמילה מההתמכרות הזאת, אחרי שהרבה זמן דפקת את הראש בקיר בניסיונות נואשים. פתאום זה נפתח, את מסתכלת על אנשים שנאבקים עם ויודעת – אני עם שוקולד גמרתי. תודה השם.
יש זמנים של אור. וזמנים של אור זה יפה, בלי ספק. כמו שבוע בקיץ בים המלח. כרגע את נחה. גם זה טוב. אבל דווקא כשאת נפולה, וככל שאת נפולה יותר, את פועלת יותר. זה מפתיע, אבל זו האמת.
דווקא כשאת כאובה הרצון שלך מתעורר. וכשהרצון שלך מתעורר את מתחילה להתפתל, ולהתפלל, לרצות שינוי, לצעוק "לא רוצה יותר ככה", והנה התנועה הפנימית הזאת שלוקחת אותנו הלאה. הנה היא כאן, דווקא בחושך ולא באור.
כשיש לך, אין לך תנועה, כי יש לך, אבל כשאין לך, יש לך תנועה פנימית עמוקה של צעקה, והיא מושכת אלייך כמו מגנט המון כוח ועזרה שעוד מעט תתחיל להתגלות. כל ההתקדמות נולדת בחושך.
לכן כשהירח כולו חשוך הוא הכי קרוב לשמש. הכי אנחנו קרובים לקב"ה כשיש לנו לב נשבר. הכי אנחנו קרובים לקב"ה כשאנחנו מרגישים לא שווים. כשאנחנו צריכים עזרה ומבקשים ומרגישים נפולים ומתפללים וחייבים את הקב"ה.