לא פשוט להיות אלרגית בעידנו של הג'אנק פוד.
אני נערה אלרגית. אלרגית כמעט לכל מה שהוא טעים. לגלוטן, לגלוקוז, ללקטוז… כזאת אני.
ערב משפחתי מורחב. המשפחה עושה מנגל בדשא ליד המרפסת הפתוחה והשולחן ערוך מכל טוב ארצנו הקטנה, העבודה מתחלקת לשתיים:
בעוד הגברים עוסקים בנפנופים והפיכת הבשרים על גחלתן,
עוסקות הנשים והבנות בהכנת הבסיס, קרי:הפיתות.
אימא שואלת "מה לשים לכם בפיתה?" כי יש כמה אפשרויות. יש טחינה טבעית, טחינה מלוחה, טחינה עם חומוס, טחינה אדומה, ירוקה, חומוס רגיל, עם זעתר, חומוס חריף, עם פלפלים קלויים, מטבוחה, מטבוחה מרוקאית, חציל במיונז, חציל קלוי, חציל ברוטב עגבניות,
או מה?
קטשופ! ברור…
אה, שכחתי, נכון. וחרדל.
רגע, וסלט מעל, וצ'יפס. ורוטב סויה (אל תשאלו מה הקשר,ככה אבא אוהב)
זהו. בבשרים זה כבר פחות בעיה כי מקסימום לוקחים חצי מכל דבר ומשלבים, אחד פלוס שתיים.
וכך, בעוד כולם יושבים ונוגסים בפיתות מתפקעות, נוטפות טחינה וכד' ממולאות קבב, נקניקיות ועוד… אני נוטלת בענווה צלחת עם אורז לבן, מחממת במיקרו. מניחה לצד תלולית הטחינה (הגולמית) חזה עוף נטול תבלינים שהתבשל במנגל, אוכלת בצנעא ומשתדלת (ממש לא בהצלחה) לא להתעמק בדבר, מלבד הצלחת שלי.
ובעוד כולם שותים להם מיץ תפוזים קפוא למחצה (ברד בלע"ז) אני לוקחת כוס ופותחת את הברז ש…שוב מוציא רק מים, ושותה אותם בענווה פסולה.
"לא נורא, ממילא זה לא בריא כל הסוכר הזה" מנחמים השותים וממשיכים לשתות בהנאה את המיץ הלא בריא. (שוטים???)
לקינוח הם מוציאים גלידה בטעם וניל-שוקו-פיסטוק-קפה. ואני, הענווה, שולפת מהמקרר קומפוט אגסים במיץ ענבים טבעי, ואוכלת.
לבריאות.
בסוף הערב הזה יש שתי אופציות:
- אני עושה פרצופים של קדושה מעונה ואחר כך בוכה במיטה על האוכל שלא אכלתי וכמה שאני מסכנה. ומנגד, מרגישה טיפשה ואווילית שאני בוכה על תאוות עולם הזה בסך הכול. (אופציה זו בדרך כלל לא מתרחשת.)
- כשכולם נמים את שנתם וחולמים על בשרים במנגל, אני קמה למטבח ומפלחת בשקט מהגלידה. מנה קטנה, ועוד אחת קטנה. ואחר כך בוכה במיטה כי כואבת לי הבטן נוראות. (אופציה זו בדרך כלל מתרחשת).
אמנם לא ממש גילום של "ובחרת בחיים" , אבל בשביל זה יש בחירה חופשית, לא?