בימנו המלומדים, כל אחד מרגיש פה חצי פסיכולוג!
כל אחד יודע להגיד שגיל ההתבגרות הוא קשה עד איום ונורא, ושהשינויים המתרחשים לבנות בגיל ההתבגרות עלולים להפוך אותן מהקצה אל הקצה.
ילדות מקסימות חייכניות וצמודות לאמאל'ה, הופכות לנערות מצוברחות לעיתים, מתמרדות פה ושם, בטוחות שהן יודעות הכל (!) ושאמא ואבא לא מבינים אותן (אף אחד לא מבין אותי פה!).
ובכל זאת, לא הייתי מוכנה כשזה קרה עם הבת שלי. פתאום היא הפסיקה להיות הילדה הממושמעת שעושה בצייתנות ובחיוך כל מה שאמא ואבא אומרים.
פעם, הייתה משתפת אותי בכל דבר שקרה לה. ופתאום – היא הפסיקה לשתף אותי בהרבה מאוד דברים.
ידעתי שככה זה – זה הגיל. אבל משום מה – הרגשתי שמשהו פה לא טבעי.
לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי להגיע למבוי סתום עם הבת שלי. לא רציתי ללכת איתה ראש בקיר ולאבד אותה לגמרי. מצד שני לא הייתי מסוגלת לחשוב שהיא תמשיך להסתובב עם החברה הזו. ידעתי כמה תמימה היא וכמה מהר היא יכולה להתקלקל. הייתי חסרת אונים, והכי מפחיד – שבימים הבאים התחלתי לראות אצלה שינויים מסויימים, דברים שהיא לא הייתה עושה בעבר.
באיזה שהוא שלב המצב פתאום התחיל להפחיד אותי. כמובן שלא יכולתי לכפות עליה את הקרבה שלי. השתדלתי לכבד את ההתרחקות שלה, כי כאמור על אף הכאב, הבנתי שזה חלק מההתבגרות שלה.
אבל פתאום ביום אחד נחרדתי כשאחותי – שהיא גם מורה בסמינר בו ביתי לומדת, סיפרה לי במפגש עם ההורים, שהחברה הטובה של ביתי מזה שנים, נראתה לבושה שלא כיאות.
"בקיצור" חתמה אחותי. "החברות הזאת כבר לא טובה".
"ר..רגע"… התבלבלתי. "מה את מתכוונת לא טובה?"
"לא טובה!" אחותי הייתה נחרצת. "הכוונה ממש לא טובה. הכוונה שאם לא תפרידי ביניהן – היא עלולה להשפיע לרעה ולהרוס במחי אייפון את כל החינוך המושקע שעמלתם עליו!".
הייתי בדילמה. מחד – אנחנו בדור קשה שאינו מאפשר שום פשרות! אבל מאידך – הילדה קשורה בנפש הילדה השניה. היא פשוט שגורה בנשמתה מגיל צעיר, וכמו נערות הן מבלות יחד יום וליל. הכל הן עושות ביחד. הכל! לומדות למבחנים ביחד, עושות קניות ביחד, מפטפטות שעות בטלפון.
איך? איך אני אפריד ביניהן?? הדבר נראה לי בלתי אפשרי.
החלטתי ללכת לייעוץ. הלכתי ליועצת משפחתית מעולה ששמעתי עליה דברים טובים ושפכתי בפניה את הכול.
"קחי את הילדה לאיזה מקום עם אווירה רגועה, ותסבירי לה יפה שההחלטה תבוא ממנה". זאת הייתה השורה התחתונה שלה.
כשדיברתי עם ביתי, הסברתי לה כמה שהחברות הזו לא תהיה טובה לה. היא התווכחה איתי ואמרה לי שהיא בכלל לא רואה בחברתה שום חסרון. להיפך, היא בחורה מאוד שמחה ונעימה ומאוד כיף לה כל רגע איתה. "האייפון שלה כשר" הבטיחה לי. "והיא כל כך מוסרית וטובה, שאין לך מה לדאוג".
אבל אני דאגתי. אוהו, כמה דאגתי!
"ילדתי היקרה" אמרתי. "את אינך מבינה הכל. תני לנו – למבוגרים, קצת קרדיט בבקשה".
"אבל את לא נמצאת איתה! מעלילים עליה סתם דברים ואת מאמינה. זה לשון הרע!" התפרצה, ויצאה מהחדר בזעם.
בימים הבאים שמחתי מאוד לראות שבאמת הקשר ביניהן נותק. היא לא דיברה עליה יותר. לא הזכירה את שמה.
אבל… אחרי כשבוע התחלתי כבר לקבל דרישות שלום. שהן נפגשות בסתר ומדברות ביניהן הרבה.
כבר לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי להגיע למבוי סתום עם הבת שלי. לא רציתי ללכת איתה ראש בקיר ולאבד אותה לגמרי. מצד שני לא הייתי מסוגלת לחשוב שהיא תמשיך להסתובב עם החברה הזו. ידעתי כמה תמימה היא וכמה מהר היא יכולה להתקלקל.
כבר לא ידעתי מה לעשות.הייתי חסרת אונים, והכי מפחיד – שבימים הבאים התחלתי לראות אצלה שינויים מסויימים, דברים שהיא לא הייתה עושה בעבר. לא דברים חמורים, אבל דברים שהוכיחו שמשהו עובר עליה.
יום אחד היא נכנסה הביתה, ולתדהמתי – ראיתי שהיא לובשת חולצה שאסרתי עליה במפורש לקנות! חולצה שצבעיה בולטים ולא התאימה לרוח הבית שלנו כלל!
"תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב!" אמרתי לה בזעם. "ראשית – החולצה הזו לפח ולא אכפת לי שהיא חדשה. שנית – אני אוסרת עלייך לדבר איתה!! אוסרת!! אם אשמע שדיברת איתה – את תישארי בבית כל אחרי צהריים!! הבנת אותי???!!".
"לא טובה!" אחותי הייתה נחרצת. "הכוונה ממש לא טובה. הכוונה שאם לא תפרידי ביניהן – היא עלולה להשפיע לרעה ולהרוס במחי אייפון את כל החינוך המושקע שעמלתם עליו!".
היא הסתכלה עלי במבט פגוע ויצאה מהחדר.
אני נפלתי על הספה והתחלתי לבכות ולדבר עם ריבונו של עולם.
"רק שלא הרסתי!" חשבתי, ונחרדתי לעצמי. ממלמלת ובוכה. "רק שלא אגרום שהמצב יהיה יותר גרוע! היועצת הרי הזהירה אותי לא להיכנס לעימותים קולניים איתה!!
"אנא השם! עזור לי! אני פוחדת כל כך לאבד את הילדה שלי!!"
כולנו פסיכולוגים בדור הזה. כפפות של משי וכל מיני דיבורים הם טובים מאד בעיקרון, אבל לפעמים אינסטינקט בריא הוא זה שמועיל יותר מכל.
לפעמים דווקא כשאנחנו נחרצים מאד, ולא מהססים – הילדים מבינים זאת יותר מהכל.
יומיים חלפו להם. יומיים ארוכים של חרדה ותפילה. בקושי שוחחנו.
ופתאום, בלי התראה – הבת שלי ניגשת אלי ומבשרת לי בפשטות שהיא הסתכסכה עם החברה שלה ושאני צודקת. היא ילדה מקולקלת והיא אינה רוצה יותר להיות חברה שלה, "כי היא ממש "מגזימה!" כך אמרה (לא שאלתי אותה במה חברתה מגזימה. רק אח"כ נודע לי שהחברה רצתה שהיא תלך איתה למקום מפוקפק והבת שלי התעקשה לא ללכת).
לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. חיבקתי אותה ואמרתי לה מילים טובות ומעודדות.
ההתנתקות שלה מהחברה הלא טובה שלה, עשתה לה – מאד מאד טוב. היא חזרה לחברות הטבעיות והטובות שלה ופשוט עלתה על דרך המלך וחזרה להיות הילדה הטובה שלי, של פעם.
השבוע זכינו לארס אותה עם בחור ישיבה למדן וירא שמים, עם אושר כל כך גדול בלב!