השעה 9:20, לילה
זוהי השעה האהובה עלי מכל שעות היום. הילדים ישנים והבית שקט. הגדולה עסוקה עם חברות שאין להן סוף, ואני יושבת עם כוס קפה לארגן לעצמי את העבודה להערב.
הלילה הזה מוקדש לאפייה. מידי חודש אני משתדלת לאפות כמה וכמה עוגות ומקפיאה, שיהיה לשבת.
אני מניחה את ספל הקפה בכיור בנקישה ועוברת למוקד העבודה.
איילה הבכירה תצטרף אלי עוד מעט כשתסיים את השיעורים בתורה. אני לבד. אני והמיקסר.
יש לי את כל המרחב לחשוב מחשבות. אני חושבת על איילה ונועה'לה, ויונתן הקטן. ילדיי גיבורי העלילה.
נועה'לה נעלבת. אבל ממשיכה להיות בחדר, היא מלטפת את בתיה החברה של איילה. היא אוהבת את בתיה. היא אוהבת את כל מי שאיילה אוהבת. היא אוהבת את איילה.
האהבה לילדנו היא חזקה יותר מכל דבר. אירוע לב חשוך מרפא. אם היו יודעים כמה אני אוהבת את יונתן הקטן, היו שולחים אלי עובדת סוציאלית. אבל בעוד אהבה של הורים לילדים היא חד משמעית ונטולת כל ספקות, אהבה בין אחים הינה עזה אמנם, אבל שונה במקצת. מגיל מסוים, כך הבחנתי – יש איזה שהוא חוק לא כתוב שאומר שאסור לאחים להפגין אהבה לאחיהם. כלומר – עד גיל חמש עוד מותר. לאחר מכן הוא הופך מתינוק חמוד לאח מעצבן.10:00 חצי מהמזווה כבר בחוץ. אני מנקה כל מדף ביסודיות
כך קרה בין איילה לנועה'לה.
מאז שהיא כמעט בת חמש, או מדויק יותר – מאז שנולד יונתן, היא הפכה מהתינוקת האהובה על איילה הבכורה לנסיכה מודחת למדיי.
אבל נועה'לה עצמה לא מבחינה בכך. היא עדיין אוהבת את איילה כנפשה. אחר הצהריים הזה למשל, הסתודדה איילה עם בתיה חברתה בחדר הילדים. נועה'לה נכנסה וניסתה "להשתלב" באירוע החברתי.
"צאי מכאן" קראה איילה. "את נדבקת. תיזהרי ממני!".
נועה'לה נעלבת. אבל ממשיכה להיות בחדר, היא מלטפת את בתיה החברה של איילה. היא אוהבת את בתיה. היא אוהבת את כל מי שאיילה אוהבת. היא אוהבת את איילה.
10:15
איילה מצטרפת אלי לאפיה. אני מנצלת את ההזדמנות לדבר איתה על הנושא שממלא את מחשבותיי היום.
"חס וחלילה"! נחרדת בכורתי, ההגיונית בדרך כלל."אני רוצה להבין" אני שואלת את איילה. "כשיתבגר יונתן, גם אותו תסלקי כך מהחדר"?
"אבל גם את נועה'לה אהבת ככה כשהייתה בגיל שלו, ועכשיו תראי איך היא מטרד בעינייך!".
איילה מושכת בכתפיה. לא מעניין אותה לדון בנושא. ההווה הוא איך שהוא וזהו זה.
"אמא, לערבב את החלמונים עם הווניל"?
היא מעדיפה לדבר על דברים טכניים.
"כן." אני אומרת, וממשיכה בטבעיות לדבר על מה שחשוב לי. "אבל תראי איך היא אוהבת אותך המסכנה. למה את מתנהגת אליה ככה"? אני לא מוותרת.
"לא אכפת לי" משפשפת איילה את העץ במטלית. "שתאהב אותי. אני לא יכולה שהיא ככה מנדנדת לי ונצמדת אלי לחצאית. כל מקום שאני הולכת היא אחרי. שתיזהר ממני!".
אני שומעת ומחליטה להחריש.
אנחנו שמות לנו מוסיקה חרישית ועובדות במרץ עד חצות.
3:00 אחר הצהריים למחרת
בעוד אהבה של הורים לילדים היא חד משמעית ונטולת כל ספקות, אהבה בין אחים הינה עזה אמנם, אבל שונה במקצת. מגיל מסוים, כך הבחנתי – יש איזה שהוא חוק לא כתוב שאומר שאסור לאחים להפגין אהבה לאחיהם. כלומר – עד גיל חמש עוד מותר. לאחר מכן הוא הופך מתינוק חמוד לאח מעצבן.
אני חוזרת מהעבודה.
"ילדים" אני קוראת לאחר ספירת מלאי ראשונית. "איפה נועה'לה?".
איילה מרימה את הראש מהתנור. "אולי אצל חברה?".
"תבדקי בבקשה" אני שולחת אותה אל הטלפון, ומתחילה בסידורי חזרה מהעבודה.
חצי שעה אחר כך נועה'לה עדיין לא חוזרת הביתה והיא גם לא נמצאת בשום מקום שאנחנו מצליחים לדעת עליו. אני מתחילה לדאוג. אבל איילה? איילה מודאגת עד קצות שערותיה. היא מתרוצצת ממקום למקום ופניה מוטרדות. "איפה היא. איפה היא יכולה להיות?" היא שואלת בעצבנות.
"אמא ניסית אצל רבקי? ומלכי? איפה היא? איפה נועה'לה?"
"תירגעי. בואי ננסה אצל שולי – אחותי".
"היא לא עונה לי! ניסיתי!" ההסטריה נשמעת בקולה.
"עוד מעט תחזור אלינו" אני עונה לה ומנסה להרגיע.
"אמא. בואי נתקשר למשטרה. זה מתחיל להיות מפחיד".
"מה פתאום! חכי ששולי תתקשר. לדעתי היא אצלה".
"אמא! אנחנו לא יכולים לחכות עם זה". איילה מסתובבת בכל הבית עם הטלפון ומדברת אם לא לשפופרת – אז לעצמה. היא לגמרי יוצאת מדעתה מרוב דאגה.
"תגידי" אני תופסת שזוהי שעת רצון. "יש לי שאלה: אם נועה'לה כל כך נודניקית ואת כל הזמן אומרת שתסתלק מכאן, אז למה למען השם את כל כך דואגת לה"?
היא תולה בי מבט מבולבל. אין לה זמן להרהר בזה – היא דואגת לאחותה!!
4:30 אחר הצהריים
נועה'לה חוזרת הביתה בריאה ושלימה. היא הייתה אצל שולי. "עזרתי להם להדיח כלים. הם שונאות להדיח כלים. אמא אני דווקא אוהבת להדיח כלים", היא אומרת בחיוך ולא מודעת למה שהתחולל בבית בהעדרה.
איילה רצה אליה לפתע ומחבקת אותה חיבוק חסר שליטה.
ואז, מתרחקת ממנה, נאנחת, ומפטירה: "תיזהרי ממני, נודניקית!".