"אמא", בכורתי, לאהלה, בת השלש עשרה עמדה מולי ופניה בוקה ומבולקה של צער עצב כעס וחוסר אונים. "השכנות דברו איתי".
"איזה שכנות?"
"גברת מנשה, חיימוף ומרדינגר".
"מה רצו?" התיישבתי בעייפות על הספה, המלאה מסימני היום. כביסה ממתינה מהבוקר, לגו ושאריות קליקס, בובה אחת כרותת ראש.
"הן אמרו לי שאגיד לך שהן מצטערות מאוד, אבל חייבים לעשות משהו עם השרוליק הזה". דמעות עמדו בעיניה.
הרקות שלי התחילו לנסר.
"הן יודעות שלשרוליק יש בעיה, לא?" שאלתי בעצב. מכווצת. קטנה. הלומה.
"הן אמרו שהן יודעות שהוא היפראקטיבי, אבל זה פשוט לא שייך יותר… אמא, הוא מרביץ לכל הילדים בשכונה. היום הוא טיפס על העץ שליד הבית של מאיירס וזרק משם בלוטים ואצטרובלים על הילדים…"
"אז מה הן מציעות שאני אעשה?" אזרתי את כל כוחותיי ושאלתי אותה במתינות.
"אני לא יודעת", בכתה לאהל'ה, "אבל הן ממש כעסו עלי, אמא".
הלב. אבר בצורת אגס המצוי בצד שמאל של בית החזה. לפעמים נדמה לי ששלי יתפוצץ פשוטו כמשמע.
לאל'ה שליבכתה ממש.
ניסיתי ללטף אותה. אבל היא, כמו בת עשרה אמיתית, התנערה פתאום בכעס. "נמאס לי! נמאס לי שכולנו סובלים בגלל שרוליק".
מה יכולתי לענות לה?
היא צודקת. כולנו סובלים בגלל שרוליק.
בשעתיים הבודדות שהוא נמצא בבית, ואני מניחה לו לרדת למטה מעט, לפרוק מרץ. והוא – עושה שמות: מרביץ, מחטיף, משתולל, מציק. עונשים לא עוזרים, הטיפולים המיוחדים שאנחנו שולחים אותו אליהם, התראפיות למיניהן – דווקא כן. אבל הבעיה עדיין חמורה, וההחלמה איטית.
ה"בעיה" היא, שמבחוץ נראה שרוליק ילד רגיל לכל דבר. אילו חלילה היו לו סימני הכר על הפנים, היו השכנות מרחמות עליו, עלי, עלינו ולא מתלוננות כל כך הרבה, וכך גם מחנכות את ילדיהן. אבל הוא נראה חמוד ונורמלי. וילד חמוד ונורמלי כשהוא מרביץ – הוא ילד רע, וצריך להתלונן עליו, לא?
לא רבים מאוד יודעים, שההפרעה ההתנהגותית הזאת, היא בעיה חמורה הדורשת תרופה יסודית וטיפולים מקצועיים. היפר אקטיבי מתקשר עדיין, לרבים, מה שהיה פעם "שובב" או "קונדס", ותו לא.
וכל יום אני מקבלת עשרת פניות.
"אמא של שרוליק, שרוליק הרביץ לי".
"אמא של שרוליק, שרוליק משך לי בצמה".
"אמא של שרוליק, שרוליק דחף אותי ולקח לי את הכדור".
מה, אני לא יודעת שהוא מרביץ? מה אני לא יודעת שהוא דוחף? מה, אני לא יודעת שיש לו בעיה? בעיה חמורה שמדירה שינה מעינינו, ומכלה את ממוננו וזמננו? גונבת תשומת לב מהילדים האחרים, כמו גם את כוחות הנפש שלי? מה אני יכולה לעשות?? חוץ מלבכות ולהתפלל ולסבול ולנסות לנהל בית נורמלי למרות הקושי העצום, הפיזי והנפשי? בבקשה תגידו לי מה אני צריכה לעשות?
לאל'ה נכנסת להתקלח ולהתארגן לשינה. כולם כבר במיטות. ערב ארוך של עבודה לפני. אבל אינני מסוגלת לזוז.
אני יושבת על הספה ומנסה להירגע.
אני לא מצליחה. הכאב שמתגלגל בתוך הבטן שלי, דומה לכדור עם קצוות חדים וקוצניים.
הפרעות הקשב והריכוז שלו, התגלו כבר בגיל צעיר מאוד. התחלנו במירוץ הטיפולים וההתייעצויות: כן ריטלין, לא ריטלין, כן חינוך מיוחד, לא חינוך מיוחד.
תוך כדי נולדו לי עוד ארבעה ילדים, מקסימים בריאים. טיפלתי בכולם, אבל כולם חיים בצילו של שרוליק. וכאילו שחסר לי כאב וצער, עבודה קשה ודמעות, הן היו צריכות להגיד את זה היום ללאהל'ה.
אף אחת מהשכנות שלי איננה אישה רעה. הן כולן טובות ורחימאיות וגומלות חסדים. בכל פעם שמישהי יולדת, שולחים לה ארוחות ועזרה עם הילדים האחרים. באמת שרוח של נדיבות ואהבת הזולת מנשבת בשכונה. לכל דבר יש גמ"ח. החל מטיטולים וכלה במברגים. אנשים טובים. באמת טובים.
אז מדוע כשזה מגיע להבנה הזו, הם לא עוצרים כדי לחשוב לרגע?