בכתבות הקודמות דיברנו על החשיבות של הצבת גבולות לילדים. בכתבה זו, האחרונה בסדרה, ניישם זאת הלכה למעשה.
ראשית: עלינו להגדיר לעצמנו את המטרות. למשל: אני רוצה שהילד שלי יהיה מנומס או מסודר יותר, או בעל הרגלי ניקיון וכולי.
שנית: יש לדעת איך מחנכים לדבר הרצוי.
אם לדוגמה אני רוצה ללמד את הילד הרגלי ניקיון – המטרה שלי אינה רק שהוא יסדר את חדרו מדי ערב, אלא שהוא ירצה בעצמו להיות נקי ומסודר ושיחפוץ בסדר ובניקיון בכל תחומי חייו. החינוך החיובי הוא לעזור לילד להגיע למצב שהוא עצמו ישאף לדבר, וכך גם יימנעו החיכוכים והעימותים.
בדרך כלל סדר העדיפויות של הילד שונה משלנו. כמעט שום ילד לא נולד עם גֵן שגורם לו להיות מסודר ולארגן את חדרו, אבל אוכלוסיית הילדים מתחלקת לשתיים: חמישים אחוזים הם צייתניים באופיים ורוצים לרַצות, וחמישים אחוזים מרדניים ועצמאי מחשבה.
עם הילדים הטובים והצייתנים יש לנהוג בהתאם לאופיים – בשום פנים ואופן לא בנוקשות!. יש לתת להם הוראות ברורות ככל האפשר בעדינות ובחיוך, כי כעס רק יהפוך אותם למבוהלים ומפוחדים ואין כל צורך בו. אם יש דבר שצריך לשים לב אליו אצל ילדים אלו, הוא שלא יהיו ילדים טובים מדי – בוגרים טרם זמנם, ושחלילה לא יגלשו לכפייתיות.
אצל חמישים האחוזים האחרים מתחילה העבודה שלנו. ראשית: חשוב להדגיש שאווירה טובה בבית – חיוך, הומור, מילתא דבדיחותא, לא רק שאינם פוגעים בסמכותנו, אלא אף עשויים להגביר אותה ולהעצים אותה!. מחקרים שנעשו מוכיחים שלימוד – כל לימוד שהוא, כולל הרגלי התנהגות – מגיע לתוצאות טובות יותר כאשר הוא נעשה מתוך שמחה.
אגב כך, נציין שמלמדים ומורים שמשרים אווירה של שמחה והומור ואפילו אומרים בדיחות מסוימת בשיעור, מצליחים הרבה יותר בלימוד ובחינוך. יש לכך אף אישוש בגמרא: רבא היה נוהג לומר מילה דבדיחותא לפני השיעור.
שיטת המבצעים
לכל ילד יש נקודת חולשה – משהו שאנחנו רוצים לעזור לו להתגבר עליו. למשל: יש ילד שקשה לו לוותר וכדי לעזור לו לעבוד על המידה הזו מומלץ לערוך בבית מבצע ותרנות. כל הילדים משתתפים במבצע, וכך מסייעים לו להתמודד עם הקושי שלו לוותר.
משרטטים טבלה על פלקט, מקשטים ומעטרים אותה, ובכל פעם שהילד מתגבר – מוסיפים נקודה תוך אמירת מחמאות רבות ועשיית עניין גדול מהוויתור.
מלבד זאת ישנן גם "ההלשנות הטובות" – כלומר, הילדים פוקחים עין על האח, וברגע שהם רואים שהוא ויתר, הם באים לאימא ו"מלשינים" לה: "הוא ויתר לי!". במקרה כזה נותנים לילד שוויתר נקודה, ולילד ש"הלשין" – שלוש נקודות!.
המטרה: ליצור אווירה של משמעת וגבולות באופן שמח ומתוך התלהבות. האופן הזה, ורק זה – מוליד תוצאות טובות.
ראוי לציין שגם לציפיות שלנו צריך להציב גבולות. עלינו לשאול את עצמנו לכמה אפשר לצפות מילד שישנה את אופיו. מגמתנו היא לכוון ולהורות, אך לא לשנות ולא לעוות, וצריך לדעת מה הגבול. למשל: ילד שהוא מופנם מאוד ואנחנו רוצים שיצא קצת מעצמו ויתערב בחברה – אפשר לעשות לו מבצע התחברויות, אבל בשום אופן לא לצפות שיהפוך ל"היפר חברתי".
בהירות ועקביות
כדאי להציב גבולות. יש לזכור שזו השקעה מתמדת וצריך להקדיש לה זמן וחשיבה (מובן שניתן להתייעץ עם איש חינוך במידת הצורך). נוסף על כך – יש לגבש דעה באילו תחומים אני רוצה להציב גבולות, לגייס את שיתוף הפעולה של בן או בת הזוג, לתת דוגמה, והחשוב מכל: להיות ברורים ועקביים!.
ומה באשר להורים שמיטיבים להציב גבולות – כיצד ידעו אלה מתי גבולותיהם מוגזמים? בדרך כלל הילד מאותת לנו בהתנהגותו. הוא רוצה כל הזמן לרַצות, הוא מעדיף להיות מחוץ לבית, הוא מפחד שהגננת או המטפלת או המורה יספרו מה היה, הוא מתנהג בקיצוניות – משתולל מחוץ לבית וקפוא כשנמצא בבית, והוא נרתע ממבוגרים ומתקשה לתת אמון. בכל מקרה של ספק, יש להתייעץ עם איש מקצוע.