אנחנו שולחים אותם יום יום למסגרות החינוכיות. חצי מן היום איננו איתם. ואנחנו הורים נצחיים שכמותנו, דואגים. איך נדע שטוב להם שם? אפשר!
בגיל הצעיר מאד
"חשוב להבדיל בין המסגרות, בין גילאי הילדים, בין הצרכים השונים ובין סוגי ההורים" מעירה על הדברים חווה בת משה – מנחת הורים. "יש הבדלים משמעותיים גם בצרכים הנדרשים".
כלומר?
"מגיל שלשה חודשים תינוק שיוצא אל מטפלת אינו מתעניין בכמות המשחקים שיש לה, אבל מאד מתעניין בכמות האהבה שהיא יכולה לתת לו. בגיל הזה, מי שמטפל בתינוק, הוא בעצם המתווך בינו לבין העולם הגדול. אם הוא (המטפל) מחייך – גם העולם מחייך. אם הוא כועס – גם העולם כועס. כשהוא אוהב – החיים מחוייכים. כשהוא קר ואדיש – החיים איומים. בגיל זה חשוב מאד מרחב וניקיון, כן. אבל חשוב יותר מכל – זרועות חובקות, חיוך, נשיקה, ליטוף וחום. זה דבר שעובר במגע. אי אפשר לזייף אותו. ומה שהתינוק שלנו מקבל בגיל צעיר מאד בשנה הראשונה – זה צידה לכל החיים. לטוב ולמוטב. לכן חשוב מאד למצוא מטפלת שיודעת לתת את הלב. ואם המקום בו היא עובדת מעט צפוף – זה פרט שולי לעומת רגשותיה האימהיים".
כמודל, לוקחת בן משה מטפלת אחת אשר הכירה אישית, כיום מבוגרת למדיי, מקבלת הזמנות לחתונות של ילדים של ילדים שטיפלה בהם לפני עשרים שנה. הבוגרים כבר מביאים אליה דור שלישי, הבית שלה די צפוף. על הקירות אין תמונות שמתאימות לילדים אלא תמונות נוף, והיא מטעינה כבסים במכונת כביסה תוך כדי טיפול בילדים. אולם, אם תשאלו – כל אחד יודע ומבין מדוע נרשמים אצלה ביום שהילד נולד, למרות שלפחות שלשה וחצי חדשים הוא יישאר עם אימו.
בגיל זה חשוב מאד מרחב וניקיון, כן, אבל חשוב יותר מכל –זרועות חובקות. חיוך, נשיקה, ליטוף וחום. זה דבר שעובר במגע. אי אפשר לזייף אותו. ומה שהתינוק שלנו מקבל בגיל צעיר מאד- בשנה הראשונה- זה צידה לכל החיים. לטוב ולמוטב
"לעומת זאת" היא מדגישה, "חשוב מאד שלבני שנתיים כן יהיו אמצעי גירוי מתאימים ככל הכתוב ברשימה דלעיל".
לפעמים אי אפשר למצוא את כל הדברים הטובים הללו יחד. את כל היתרונות. מה עושים?
משקללים. כמו בכל דבר בחיים – צריך להיות הגיוניים, על אף שאמא לא יכולה לפעמים להיות הגיונית בכל מה שקשור לילדיה והיא רוצה וחפצה אך ורק במושלם, בכל זאת, וגם פה – צריך לעשות חשבון של הטוב לעומת הפחות טוב. צריך לזכור למשל, שילד בן שמונה חדשים שהולך למטפלת ובוכה שאמא נפרדת ממנו, זה לאו דווקא מפני שהיא 'צובטת' אותו כשהאם הולכת, אלא כי הוא נמצא בדיוק בגיל שבו מתחילה להתפתח אצלו החרדה מזרים".
אז איך מחליטים? איך יודעים מה לעשות?
"בכל דבר בו נדרשת החלטה, אני ממליצה לקחת דף ועט. לחלק את הדף לשניים – לאורכו, ולמלא בצד אחד יתרונות ובצד השני חסרונות. להשאיר את הדף הזה על השולחן כמה זמן, וכל פעם שצץ משהו – להוסיף. לאחר שבוע בודקים את הטורים, ובוחרים לפי הטור הארוך יותר. את הטבלה הזו מומלץ לעשות בשניים".
לסיכום?
חשוב להיות עירניים, אבל גם מבינים והגיוניים. תשעים ותשע אחוזים מהעוסקות בטיפול בגילאים הרכים עושות זאת באהבה ובמסירות. הן עובדות קשה ומרוויחות מעט, ואני מקווה שהאימהות זוכרות לומר להן תודה. אם לא בכל יום, לפחות פעם בשבוע שבועיים"…