מאת: מלי אברהם
תחקיר רציני שהטיל עליי עורך העיתון שבו אני כותבת גזל שעות רבות מסדר יומי, ומצאתי את עצמי עובדת גם בשעות אחר הצהריים, עם אוזנייה , שתקועה עמוק באוזן, ועוד אחת שמקליטה את השיחה, ובמקביל מנסה להיות גם עם הילדים.
כל הנהון ראש שלי תוך כדי השיחה נראה לילדים כאילו אני מסכימה לכל מה שביקשו, וכך הופך לו המטבח לשדה קרב, והחדרים הופכים לעמדות ביצורים הודות למצעים הנשלפים מכל הארונות. ובתוך כל הכאוס הזה – גיסתי, שניסתה מספר פעמים לתפוס אותי בטלפון, שומעת מהילדים שאמא לא יכולה לגשת כי היא עובדת עכשיו על כתבה".
וכך, בשיחת הטלפון השבועית ציפתה לי מקלחת של צוננין: "תסלחי לי מלי, את פוגעת בילדים שלך! עבודה עבודה, יש שעות שאת צריכה להקדיש רק להם! מה את רוצה שהם יזכרו, אמא שרק עובדת? את רוצה שהקשר הרגשי שלכם ייהרס? נכון, את איתם, עובדת מהבית, אבל האם את באמת איתם? שאלת את עצמך פעם האם הם באמת חווים אותך כאמא זמינה?" לא הצלחתי לעצור את שטף דבריה.
התחלתי להריץ בראשי את כל שעות האיכות שאני כן מעבירה איתם. האם יש בכלל מושג כזה, שעת איכות? אני מרגישה שכל שעה איתם היא איכותית, בין אם זה לשבת על הספה ולשמוע אותם מפטפטים, לעמוד במטבח ולהכין איתם ארוחת ערב, להתגלגל על השטיח ולתת לקטנים לקפוץ עלי, או לשמוע אותם מברברים באושר. כן, יש לנו המון שעות איכות.
גם לצאת איתם לקניות, או לשמוע את סיפורי האלף לילה ולילה שלהם, או לצפות בחזרות של הבנות להצגה שתיערך בבית הספר ולמחוא להן כפיים. וכל ערב, כשאבא חוזר הביתה ומתיישב עם כל אחד ואחת מהם, מוכן ומזומן לעזור לנבחנים ולמתקשים בשיעורי הבית, כשאבא מקשיב, בסבלנות מדהימה, לכל אחד מהילדים שרוצה לחלוק איתו את פרטי יומו, ולא מוכן לפספס ולו אירוע אחד, זאת איכות, הלא כן?
ויותר מזה, מדוע החלפתי את משרת ההוראה שבה עבדתי מספר שנים, אם לא כדי להיות זמינה עבורם?
אז נכון, יש שעות שאני טרודה בעבודה. זה לא קל לעבוד מהבית, במיוחד כשהמשרה היא משרה מלאה לכל דבר ואני מחויבת בחוזה למספר מסוים של כתבות חודשיות. אבל, וזה האבל הגדול והחשוב מכולם, הם יודעים שאני נמצאת. עצם העובדה שאמא בבית משרה ביטחון על כל ילד.
אבל כמו כל אמא, אני לא מסוגלת שלא לחשוב שאולי אני טועה. אולי גיסתי צודקת? אולי באמת התרחקתי מהילדים בשבועיים האחרונים ולא הענקתי להם מספיק שעות איכות? אולי באמת אני חייבת להתפנות רק אליהם, ואני רק משלה את עצמי?
ביום ראשון, כך גמלה בלבי ההחלטה, אין עבודה אחרי השעה ארבע. אני מנתקת טלפונים ומעניקה לילדים שעת איכות.
את השעה הזו תכננתי בקפידה. שיטוט קצר במחברת הרעיונות שלי, וכבר יש לי רעיון לעבודת יצירה. אני מתחילה לפנטז: אני אשב איתם, אגש לכל ילד בתורו וביחד נבלה שעת איכות אמיתית ונרוויח גם יצירת פאר, שתקשט את קיר החדר ותעיד יותר מאלף עדים על הזמן שהילדים בילו עם אמא.
חילקתי את ערכות היצירה לשקיות ניילון, שלכל ילד תהיה ערכה מסודרת. בדרך הביתה מהמערכת קניתי ממתקים לכולם, וחיכיתי. בתוך דקות ספורות הבית התמלא בהמולה רבתי. לאחר שבגדי העבודה הונחו אחר כבוד על המתלים, והבקשה הידועה "תתלו את התיקים על הווים" מולאה, הכרזתי חגיגית כי היום "עושים עם אמא עבודת יצירה!"
המבט הראשון היה, כמדומני, מזלזל. "בסדר", הם הנהנו בראשם במרץ, ולאחר שאכלו, נעלמו מן העין. סידרתי על השולחן בסלון את החומרים, ולצידם הנחתי את הממתקים. באחת הגיחו כולם מן החדרים. ממתקים?
בני נטל את הממתק בחדווה ותוך שנייה נעלם מן השטח – "עוד רגע אמא, אנחנו באמצע המחנה שלנו"… שירה ויעל היו עסוקות ב"להחליף מדבקות" ונתנו בי מבט של "אמא, את מפריעה לנו!" שימי רצה לסיים פרק מותח בספר, ואפילו למימי הקטנה לא היה זמן בשבילי: מים זורמים מהברז הרבה יותר מעניינים מאמא שמחפשת שעת איכות…
בייאוש התרוצצתי אחריהם, "נו?" לבסוף התיישבתי על הספה עם עצמי. "אמא, אני חייב ללכת לאוריאל, קבעתי איתו ללמוד למבחן", ביקש דודו רשות לצאת, וקיבל. שירה הזכירה לי שחוג האנגלית שלה מתחיל בעוד חצי שעה בדיוק.
ערכות היצירה נותרו מיותמות על השולחן….