עד לפני שנים לא רבות, ההנהגה בעם ישראל הייתה בבחינה של משיח בן יוסף. משיח בן יוסף מקדים את משיח בן דוד – הגואל האחרון – ומכשיר את הקרקע לקראת בואו. העניין שלו הוא עשייה מרובה.
אנחנו כאן בעולם המעשה. עולם שבו השפעות רוחניות אינסופיות שנוגעות לכל העולמות, נגמרות אצלי בגפרורים וזוג נרות / בהפרשת חלה מן העיסה / בנר שבודק את הפינות של פסח / בחוטים שמהם עשויים הבגדים / בחלב הנפרד מהבשר, וכן הלאה.
כל היסודות שיורדים מכל העולמות הרוחניים משתלשלים ונחתמים כאן. אנחנו זקוקים לשפע שיורד אלינו ממרום ואנחנו 'שולחים' למעלה שפע שנובע מהפעולות המשמעותיות שלנו, פעולות קדושות שמשפיעות על כל העולמות. זוהי המשמעות הכפולה והגדולה של חיינו כאן בעולם המעשה.
ההנהגה של משיח בן יוסף, האמירה שלו לדורות שקדמו לנו הייתה – לעשות. לעשות כמה שיותר. להרבות פעולות בעולם. שכל אדם יקדש את עצמו ויקדם את עצמו ויגיע להישגים רוחניים נרחבים ככל שיצליח, בשמו ובשם כל עם ישראל.
והדברים אכן התנהלו ככה, עם השלבים של חובת הלבבות על התשובה ושל מסילת ישרים על עבודת המידות. עם ישראל יצר ופעל. גדולי תורה כתבו שו"תים וביררו את ההלכה הפסוקה והוציאו ספרים וחידשו חידושים והעמידו את התורה שבעל פה על תילה. יש לנו תורת אמת מבוררת ומסועפת, פרי שקידה ועמל בני שלושת אלפים שלוש מאות ויותר שנים. אינספור רבבות יהודים לאורך הדורות הביאו את עצמם ואת כל כוחותיהם לתוך היכלה של התורה, המיתו את ההבל והחיו את הנצח.
לא יודע מחייו
הם היו דורות בהירים הרבה יותר מאתנו, מפוכחים וצלולים, שעבדו את השם בראיה צלולה. הסבירו להם, הם הבינו, ויצאו לדרך. ברור שהיו להם את הניסיונות שלהם, אבל הייתה להם בהירות פנימית. מסתבר שגם אנחנו היינו שם בסיפורי חיים קודמים, עובדים את השם בהנהגה של 'לפעול'. אבל ככל שהעמיקה הגלות וירדה עד לעקב הגיעו דורות מבולבלים. דורות הפוכים ומנותקים. דורות שכאשר אומרים להם "קחו את עצמכם", הם לא מצליחים. מי זה עצמם? הקשר בין אדם לעצמו נותק (או כמעט). הוא לא מבין מי הוא, מה הוא ומה כוחותיו. אם אומרים לו עד כמה החטא חמור, הוא שומע בתוכו 'כמה אני רע'. הנפש איבדה את תחושת הקיום המוגדרת והתערבבה לגמרי.
כשיהודים בדורות הקודמים עבדו את השם עם כל מה שכתוב בספרים, ועם דיבורים נוקבים מאוד על חומרת החטאים ועל עומק הדין, הם הבינו את זה נכון. כמו אזור מסוכן של חברת חשמל, שמוקף גדרות ועל הגדרות יש שלטים עם כל מיני גולגולות ופסים אדומים: לא להתקרב! סכנת מוות! מסוכן מאוד! פסיעה אחת והכול מתפוצץ! זהירות! אתה יכול להתפחם!
פעם טיילתי בצפון וראיתי על כמה צוקים פרטים, ובמקום אחד ראיתי אפילו תמונה, של אנשים שנפלו מהמקומות הללו וקיפחו את חייהם. נראה שבני המשפחה רצו, לזכר יקיריהם, לדאוג שלא יקרה אסון לעוד אנשים, אז הם פשוט העמידו קרוב לקצה הצוק לוח זיכרון ובו פרטים על מי שנפל ממש מהמקום הזה ונהרג.
כשהייתי שם וראיתי את הפרטים האלה שמתארים מכלי ראשון כמה רבה הסכנה, זה פשוט גרם לי ללכת אחורה ולהתרחק מקצה השביל. זה לא צעק עליי. זה רק אמר תיזהרי, מסוכן, אל תתקרבי.
בדורות הקודמים של עם ישראל ספרי עומק הדין היו אזהרות מאוד חמורות ומפורטות ונוקבות ומסבירות, שחטאים זה לא כדאי. החטאים רעים ונוראים. כדאי לך ללכת אחורה. עוד אחורה. כמה אחורה שאתה יכול. ובכלל, מה לך ולזה? אתה ממש מן העליונים! לך, לך מפה, לא כדאי לך.
ככה הם קיבלו את זה. ואני, לעומתם, אם מסבירים לי כמה החטא גרוע אני שומעת רק דבר אחד: כמה אני איומה. לא בדיוק מבדילה ביני לבין החטא ולא יודעת איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת. מרגישה שאומרים לי כל הזמן אני לא בסדר.
מתישהו לאחרונה האוזניים שלנו התחלפו. ההבנה שלנו את המציאות השתבשה. אנחנו לא אותם אנשים.
רבי נחמן מברסלב אומר שהסלנגים שמסתובבים בעולם מגלים הרבה. למשל, כשאומרים על אדם שהוא "לא יודע מחייו", זה לא סתם ביטוי אלא אמירה ממש נוקבת. הוא לא יודע מחייו. הוא לא יודע כלום על עצמו ועל מה שקורה איתו.
כולנו חיים במציאות שמבחינה נפשית אנחנו באמת לא יודעים. ולכן השפה, וגם היעדים שלנו, הם אחרים.
ואני תפילה
הצדיקים מגלים לנו שלקראת הגאולה, תתחלף ההנהגה ממשיח בן יוסף שכולו עשיה, למשיח בן דוד שכולו תפילה.
בתקופת משיח בן דויד המלכות תחזור להיות רק בידי שמיים גם באופן כללי וגם באופן פרטי וכולנו נצטרך להכיר בכך. השם עושה ולא אני עושה. השם מחליט ולא אני מכתיב את חוקי המשחק. כל אחד במקום שלו, ובדרך כלל כל אחד בנקודה מאוד מסוימת, קריטית ומרכזית בחייו, יפגוש את חוסר האונים. יהיה עליו להכתיר את השם למלך על כל הארץ, כפשוטו. גם ממקומות שעד כה נראה היה לנו, שיכולת ההשתדלות וההתקדמות בידינו, נצטרך להחזיר את המושכות.. הצדיקים מכינים אותנו מראש, שהמהלך הזה יקרה בכל התחומים הגשמיים והרוחניים.
להיות חסר אונים זה הדבר הכי מפחיד לנפש. לכן אנחנו לא רוצים להרגיש את זה, ולכן אנחנו עושים כל כך הרבה טעויות. הכי קשה לנו להודות בבהלה. באין אונים. אני רואה דברים קורים, מנסה לשלוט בזה בכל הדרכים המוכרות לי, ומרגישה שזו טעות. אין לי דרך לשלוט.
יום אחד צלצלה אליי משהי ושאלה אותי: "הבת שלי הייתה מאוד קרובה אלי, ממש, היה בינינו קשר נפלא. כעת היא הגיעה לגיל ההתבגרות ופתאום היא מאוד מסתגרת ומתרחקת. האם זה נכון לאפשר לה את זה או שזה לא נכון ולא לאפשר לה את זה?"
אמרתי לה: "תספרי לי, איך את יכולה לא לאפשר לה את זה?"
"אם זה לא בסדר, אני לא אסכים שזה יקרה".
אמרתי: "אבל זה כבר קורה, בהווה, אז מה את יכולה לעשות? אפשר לכפות התקרבות? את יכולה להכריח אותה לשבת לידך לאכול ארוחת ערב. אבל גם אם תכריחי אותה ותנצחי תפסידי. יש דברים שאי אפשר לכפות".
אתה יודע מה רציתי
יש לי הרבה חברות חוזרות בתשובה. איזה גיבורות. איזה לוחמות. כמה הן הקריבו בשביל הקב"ה. דרך אלו הרים וסלעים הן עברו. חצו את כל האין-דרך והאין-מעבר בשביל השם יתברך. הן בנו בית, וברוך השם, גידלו ילדים, והחלום שלהן רצה אותם עם צפאלא'ך. ממש.
צפאלא'ך נשמע כמו הסתכלות חיצונית, אבל הכוונה שלהן היתה להיות ממש כמו שרה, רבקה, רחל ולאה באוהל. את זארה ופוקס וגולף הן הכירו כבר קודם, והייתה להן בחילה, אז הן הלכו והלכו ולא עצרו עד שהגיעו למאה שערים, ל"בנות אסתר" ול"בנות רחל", איפה שאין מותגים.
הן רצו את הכי אמתי. הכי טהור. הכי שמור. הן רצו שהילדים שלהם יהיו ממש הרב אליישיב ושרה שנירר, הכי צדיקים וצדקניות.
אבל אחרי מעשה, אחרי שהן ממש מסרו נפש במשך כל כך הרבה שנים, החברות היקרות שלי, היום בגילאי ארבעים חמישים, אומרות לי: "תראי, חוץ מלהגיד לקב"ה: 'אתה יודע מה רציתי ואת יודע מה יצא, ואתה היחיד שמבין את כל זה'. אין לי עוד מה לעשות. כל החיים שלי התפללתי עליהם. מסרתי נפש, עברתי ביזיונות, התחלתי הכל מתחילה, למדתי כל מה שהייתי צריכה ללמוד, עשיתי כל מה שיכולתי, וכעת מה שאני יכולה לעשות זה להרים ידיים למעלה ולהגיד 'נכנעתי. ייעשה רצונך הקדוש'.
הילדים גדלים והם נשמות בפני עצמן. בגנים יש להם פחות את תוקף העדריות, את תוקף ההליכה בתלם. גם אצלנו זה כבר קצת מתפורר היום ולא כל כך מחזיק כמו בעבר, אבל שם זה כמעט לא קיים. אם ההורים הם אנשים מחפשים, אז גם הילדים שלהם מחפשים. הם לא ילכו לחיידר סתם כי אמרו להם יום אחרי יום אחרי יום. אין להם את זה כל כך מורגל.
אלה נשמות קדושות שחופרות ומבקשות, ועוד נראה אותם באים וגואלים את העולם, אבל כעת הם לא נראים איך שהחברה שלי חלמה. היא כל כך רצתה כמו שם, בשכונות הירושלמיות הכי מקוריות. אבל איך היא תעשה? היא לא יכולה להכריח. אי אפשר לכפות.
מלאכת הבירורים
מגיע הזמן של משיח בן דויד. השליטה מתפרקת לנו מהידיים. ההנהגה חוזרת להיות בידיים של הקב"ה בגלוי. תמיד הקב"ה שלט, אבל הוא הסתיר את זה וביקש מאנשים "תעשו אתם". עכשיו האמירה היא אחרת.
ואם הכול חוזר לקב"ה, אז מה, לנו אין תפקיד? אנחנו כבר לא אמורות לעשות פה שום דבר?
התשובה היא שקודם כל אנחנו מצוות להמשיך לעשות כל מה שהשם יתברך מאפשר לנו. וזה עדיין הרוב. ובמקומות חסרי האונים יש עכשיו עולמות חדשים שנפתחים בפנינו ומבקשים מאתנו לפעול שם. העולמות הרוחניים מושפעים מהרוח, מהפנימיות. והדרך שבה אני מתמודדת עם מה שקורה לי בחיים שלי, היא זו שמשפיעה על כל העולמות.
כשאין לי אפשרות לפעול עוד בעולם המעשה, נפתחת לי השפעה בעולמות גבוהים יותר. במקומות שבהם אי אפשר לפעול, מבקשים מאתנו להאמין, לקבל עול מלכות שמיים, להסכים, להתפלל ולקוות.
אין לי אפשרות עכשיו להכריח את הילד לעשות כרצוני, גם אם לא מוצא חן בעיניי. אבל יש לי אפשרות להודות על האמת. יש לי אפשרות להרפות ולא לרמוס אותו ממידות לא מבוררות, מפחד, מאגרסיות. להיכנע לקב"ה. לקבל את הביזיון באהבה. להתפלל עליו. להאמין שזה רצון השם ויהיה בסדר. לעשות המון בירור עם עצמי.
כל אחת מאתנו, לא משנה באיזה גיל, לא משנה באיזה מצב, נקראת בימים האלה לעשות עבודה פנימית. ואת כל העבודה הפנימית הזאת לא רואים בעולם העשייה. אבל בעולמות היותר עליונים אנחנו ממש משנים את הכול.
ריבונו של עולם, אומרת החברה שלי, אתה יודע מה רציתי, ונתת לי כזה. מה אני יכולה לעשות? תעזור לי לא להפסיק לאהוב אותו. לא לזרוק אותו. לא לכעוס עליו. לקחת את הכעס שלי ולעשות איתו עבודה. לקחת את האכזבה שלי, ולבדוק איתה שוב – חזרת בתשובה ובאת אל השם על תנאי שיהיו לך תריסר מתוקים עם צפאלא'ך ופעייאס ואם לא – לא שווה לך? הקב"ה תלוי לך בתוצאה חיצונית, בציור המתוק שחלמת? ואם יוצא ציור אחר, אז מה, את לוקחת הפסקה מכל העסק של התורה והמצוות?
לא, אני לא. בכל מקרה אני בוחרת בזה לגמרי. כשבחרתי בפעם הראשונה, חשבתי שייצאו לי תריסר מתוקים. עכשיו אני רואה שיצאו לי מתוקים מאוד שונים, ועדיין אני בוחרת בהשם. עדיין אני מאמינה בו. שחזרתי בתשובה, זה הנכון. שרציתי והתפללתי, זה הנכון. ומה שיצא – הקב"ה מוביל ולא אני. הוא השולט ולא אני. אני מרפה.
אמונה כזאת עושה קידוש השם בכל העולמות.
לעבודה הזאת אנחנו נקראים עכשיו, בזמן שבו משיח בן דויד יורש את מקומו של משיח בן יוסף. עיקר העשייה שלנו כעת היא בבירורים הפנימיים. הגענו לטפל במקומות הכי לא יודעים שום דבר מהחיים שלהם. הרגשות שלנו לא יודעים הרבה, רק דברים בסיסיים מאוד: אני מפחדת. אני לחוצה. אני היסטרית. זה מבהיל אותי. זה מאיים עליי. זה מאשים אותי. זה עושה אותי משותקת. גם זה עושה אותי משותקת. גם זה… הכול עושה אותי משותקת.