בתקופה המתהדרת בדוגריות, בחשיפות ובסקופים מתוקשרים, ובכלל, במה שמצטייר כיושר מחוצף וחינני, נדמה, שהבית הזה נמצא כמעט בכל בית. שכן למעשה, הביקורת אצלנו היא חלק מההוויה, נספח בלתי ניתן לתלישה מערמת המסמכים המתויקת תחת הכותרת "החברה המערבית".
כאשר אני אומרת לילד: "לא! כמה פעמים עליי לומר לך לא לעשות את זה? אלף? אלפיים? ואולי אתה פשוט לא מבין מה שאומרים לך?". משפטים כאלו, די תמימים, שלעיתים נאמרים כמה וכמה פעמים ביום, גורמים לילד להבין שני דברים: 1. אני לא בסדר. אני לא מבין. אני לא טוב. 2. כל מה שאני עושה גורם לביקורת מוחצנית- לא כדאי לעשות ולהתנסות בדברים חדשים
למעשה, בימנו, אנחנו חיים תחת אש צולבת ומתמדת של ביקורת סביבתית קשה. מה אנחנו לובשים? מה אנחנו עובדים? איך אנחנו נראים? מה אנחנו אומרים? מה ההישגים שלנו, בכלל, שאנחנו מעזים לדבר? מה יקרה לילדים החיים בבית ביקורתי מאד?
על פי מה שעולה מכל דברי המומחים ששאלנו, מסתמן הכלל הגורף הבא: אין דבר הרסני, דורסני מחליש ומרפה ידיים יותר מביקורת.
רותי רביץ, מנחת קבוצות בסדנאות מודעות לנשים, מסבירה: "כל כך התרגלנו לביקורת, שנראה לנו, כאילו היא חלק בלתי נפרד מהחיים. בתורה, יש את מצוות "הוכח תוכיח", שאותה אנחנו מרבים להזכיר, ובה להיתלות, אבל את פירושה ומשמעותה המדויקים אנחנו נוטים לשכוח: על פי גדולי המוסר והחסידות התוכחה, שעליה מדברת התורה, היא אך ורק "תוכחה ראויה", ויש לה כללים, ויש לה קריטריונים. והיא ממש ממש לא אותה ביקורת ישירה, פוגענית ומוטחת!"
על אילו פגיעות בעיקר, מדובר?
"פגיעה לטווח קצר היא הפגיעה החמורה שנגרמת להערכתו העצמית של הילד. זה מיידי בדרך כלל, וקטלני.
הפגיעה לטווח הארוך היא פיתוח תת מודעי של שנאת המערכת.
כאשר אני אומרת לילד: "לא! כמה פעמים עליי לומר לך לא לעשות את זה? אלף? אלפיים? ואולי אתה פשוט לא מבין מה שאומרים לך?"
משפטים כאלו, די תמימים, שלעיתים נאמרים כמה וכמה פעמים ביום, גורמים לילד להבין שני דברים: 1. אני לא בסדר. אני לא מבין. אני לא טוב. 2. כל מה שאני עושה גורם לביקורת מוחצנית- לא כדאי לעשות ולהתנסות בדברים חדשים.
דבר זה עלול הוות מפתח לדלתות של דפוסי חשיבה מוגבלים אצל הילד, ובתרגום חופשי מאנגלית: "דפוסי התנהגות שגורמים למוגבלות": הוא יהיה פאסיבי, חושש להעז ובעיקר, חושש להיכשל.
האם חוסר ביטחון הוא בלתי נמנע אצל ילדים שגדלו בבית ביקורתי?
"אכן. ממש כך. לעיתים זה מלווה בתופעות נוספות כמו הססנות על סף חולניות, חוסר יכולת ליטול יוזמה בדברים בסיסיים מאד בחיים, ובעיקר- ביקורתיות על שאר העולם".
"כשאני מרגישה אשמה, שמבקרים אותי ומאשימים אותי על כל דבר", מחדדת את הדברים יונה גוטל, יועצת משפחה ומנחת הורים מירושלים, "הדבר הטבעי הראשון שמתפתח אצלי הוא מגננה. אשר על כן, רובם הגדול של הילדים המואשמים והמבוקרים, הופכים ונהיים למבוגרים המחפשים אשמים בעצמם. למעשה, הם נמצאים בשביל שקשה מאשד להתבגר תוך כדי הליכה בו. זהו שביל מפותל וקוצני, שביל עגום, שאין לו מוצא".
"ביקורת בבסיסה", מדגיש ד"ר שליו, "היא דבר שנחקק. כוח ארסי וארוך טווח. כוח מוחצני. אפשר לעודד ילד ולהעניק לו חיזוקים ללא סוף, ואז- להרוס את הכול במחי משפטי ביקורת ספורים".
מה עם בן זוג ביקורתי?
"גם כאן החדשות אינן מרנינות במיוחד. ראשית, מכיוון שגדל על ברכי הערות רבות, יהיה קשה לו לקבל אהבה, אהדה ושיתופיו: "איך ייתכן שאני מקסים אם בעצם אני כזה וכזה?" שנית, בן זוג ביקורתי, שכנראה הגיע מבית דומה, ומחזיק בידיו מסורת של קטילה תמידית, יצליח, כמעט תמיד, לגרור את בן זוגו, ולו היה ההוא מלאך צחור כנפיים, אל תוך מעגל הקסמים האפל של ביקורתיות מצמיתה, ובו מוצאת הערכה העצמית הנמוכה ביטוי בצורת חיפוש נוקדני של מקומות תורפה, וטענות אחרות, שלעיתים, יהיו קטנוניות בצורה מכעיסה, אבל יותר מכל – בצורה מדבקת! זוהי ביצה טובענית מסוכנת, ומכאן בא הביטוי", משלים שליו בחיוך, "טובעים השניים מן האחד!"