מי יגיד מילים טובות לסבתא, שניקתה והתכוננה ואפתה וטרחה.
ובליל החג, עם בוא הסעודה והתקדש השולחן, עוד בטרם החלו לאכול – הכל מתפרק, קורס, נשפך ומתלכלך?
חידה: מתי הבית של סבא וסבתא נראה הכי יפה?
תשובה: ברגעים האחרונים, החגיגיים האלה, לפני שכולם באים לחג.
סבא נח קצת על הכסא ליד הסטנדר, סבתא מתיישבת על הכורסא הנוחה ונושמת עמוקות. גמרנו? היא שואלת את עצמה באי אמון, גמרנו הכל? כן, לא ייאמן. הכל מוכן לחג, הכל נקי, מצוחצח, מבושל, אפוי, מטוגן, קפוא, מופשר, מוצע, מאורגן, לולים, מיטות, סדיני ניילון לנגמלים, מגבות נקיות, סבון תינוקות נוזלי , סינורים חדשים, מוצצים לרזרבה, ארגזים של תפוחים ותפוזים ואגוזים, המון שתייה קרה במקרר.
דפיקות בדלת.
הרחוקים מגיעים ראשונים. מזוודות, תיקים, עגלה, מתלים, שקיות, אריזות וזר פרחים גדול עם פתק מסולסל, סבתא נחפזת לסייע: את המזוודות תכניסו לחדר, את העגלה תשאירו בחוץ, אה, רובי ישן בה? אז תכניסו בשקט למטבח. כן, סבא, ראיתי. הגלגלים. אוי. עוד מעט נעביר כאן סמרטוט.
אחר כך באים שניים ביחד, הגיס הצעיר שקיבל רכב בהשאלה מחמיו והקפיץ איתו את האחות. שני ילדים עייפים, דוידי השובב שאותו מציינים בנפרד, ארבעה מבוגרים רעבים ובלי סוף חבילות.
סבא עומד בכניסה כמו שוטר לבבי ומנסה לכוון את התנועה. אתם למרפסת הסגורה, ואתם לחדר הקטן. נפל לכם כאן חלוק שחור אני חושב. אה, זאת השמלה החגיגית של מירה'לה, אז תרימו, אני לא מבין בדברים האלה. של מי התיק? ושל מי הכובע שהתינוקת גוררת איתה? אוי ויי. שלי?
ככה נפתחת המערכה החגיגית של ערב התקדש החג בבית סבא וסבתא. האווירה הולכת וסואנת, העניינים הולכים ויוצאים משליטה, הסדר נגמר הרבה לפני, סבא נוטש את עמדתו בכניסה ומתחבא במרפסת עם ספר, וסבתא מתרוצצת בין כולם. אגרטל מלא פרחים ומים מתהפך, "ברוך השם הוא לא נשבר", קוראת הכלה בהקלה, אבל סבתא רואה את הכתם של המים מחלחל לעץ של השולחן הישן ורצה להביא סמרטוט.
רובי מתעורר בעגלה ומתחיל לילל, משתררת בהלה רגעית, כי לא מוצאים את אמא שלו. איפה אמא של רובי נעלמה? אחרי כמה דקות של דפיקות לב מוצאים אותה ישנה, חציה ליד חציה בתוך המזוודה בחדר הילדים. סבתא נחפזת לרובי ומרתיחה ביד אחת בקבוק חדש כדי לתת לו מים עם סוכר בינתיים. מסכנה אמא שלו, בלילות האחרונים בקושי ישנה.
דוידי הוא הנכד הכי פעיל של סבא וסבתא. אינו דומה שבועות עם דוידי הג'ינג'י לשבועות בלעדיו. כמו שכל שבת אינה דומה. כמו שערב החג איננו דומה. סבתא שומעת רשרושים חשודים, מתארגנת בזריזות עם הבקבוק, תוחבת את התינוק ואת בקבוקו לידי סבא המשתומם שאינו רגיל בכך ונחפזת למרפסת. דוידי נמלט על חייו לשמע צעדיה. היא מארגנת מחדש את האדניות המתנודדות באופן חשוד על המעקה, וקושרת בחוטי ברזל מגולוונים את הארונות. למרות שקריר היום, חם לה והיא מזיעה. מצד אחד מאוחר כבר, כולם עוד צריכים להתארגן ולהתלבש, מצד שני הזמן עובר לאט מדי, יש עוד המון שעות עד הסעודה וכל הזמן קורים דברים ורעש.
בערב, סבתא מנסה להרגיע את עצמה מול השמיים התכולים, אחרי הדלקת נרות, אז יבוא השקט, ואחר כך יתקדש עלינו ליל החג, הסעודה, וכולם ישבו שבת אחים, הנה מה טוב ונעים.
הנה הגיע סוף סוף זמן סעודת החג. ומה באמת קורה?
כל הקטנים בוכים. לנעמי נאבד המוצץ והיא רגילה רק לחום עם הידית המכורסמת. לאהר'לה שכחו להביא את הציפית של הכרית מהבית ובלעדיה יש 
לו חלומות בלהה. רובי צורח במשך כל הערב כי אלה השעות של הכאב בטן שלו. התנועה ליד השולחן במהלך הסעודה נראית כמו משחק הכיסאות המפורסם.
כל מיני קולות עולים במקהלה. מישהו בוכה ומישהו שר, מישהו נפל ומישהו קם. סבא מסביר וסבא מפסיק, לרגע היא לא יודעת אם היא יושבת עכשיו במקומה או ממהרת בדרך למטבח וממנו, העולם איכשהו חג סביבה במעגל.
סבתא שלנו הגיבורה, המארחת, שכל כך הרבה התכוננה ועמלה וטורחת, שוקעת לאיטה במין ערפול חושים ולא איכפת לה יותר שדוידי מטפס במרפסת הכביסה על הסולם כדי להוריד מארגז הכלים משורית על מנת לנסר את חוטי הברזל שעל ידיות הארונות. לא איכפת לה שבסימן טוב ובמזל טוב התנפצה כוסית הקריסטל הקטנה היפה שנותרה אחרונה מכל הסט של אמא שלה ז"ל. לא איכפת לסבתא שפמוט אחד של הנרות התהפך ושארית השמן שבו זלגה על המפה הצחורה החדשה שקנו לכבוד הלילה הזה.
היא עייפה. לא אכפת לה. היא רוצה לישון. היא צריכה לישון. ובעיקר היא זקוקה למילים טובות…