להזהיר גדולים על הקטנים
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּא בְּעַמָּֽיו" (ויקרא כא, א).
רבותינו (יבמות קיד ע"א) דורשים על כפילות הפסוק "אֱמֹר וְאָמַרְתָּ-להזהיר גדולים על הקטנים", דהיינו שהכהנים מצווים לשמור ולהיזהר על ילדיהם הקטנים שלא יטמאו למתים, וביאור הפסוק כך: "אמור"- לגדולים, "ואמרת"- שיזהירו את הקטנים- לְנֶפֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּא בְּעַמָּֽיו.
ויש להבין, מדוע בחרה התורה ללמד דין זה שהגדולים מוזהרים על הקטנים לשמור ולהיזהר מעבירות דווקא במצוות טומאת מת לכהנים, מדוע לא לימדה זאת במצווה אחרת, מה מיוחד במצווה זו?
כדי להבין זאת נקדים, נפסק להלכה (רמב"ם פי"ד מהליכות אבילות ה"א) שמצווה ללוות את המת לאחר פטירתו, ואם רואה שנושאים את המת לבית הקברות צריך ללוותו לפחות ארבע אמות (חזו"ע אבילות ח"א עמוד רצ"ז. ואם רצונו ללכת, יעמוד וימתין עד שלא יוכל לראות את מיטת המת, ואח"כ יחזור למחוז חפצו. וע"ע בברכות יח ע"א ובמועד קטן כז ע"ב), ויש עניין לשאת את מיטת הנפטר על הכתפיים (עי' ביבי"א ח"ז יו"ד סימן ל"ד).
גם הכהנים יכולים ללוות את המת, אך "ממרחק תביא לחמה" (משלי לא, יד), חייבים הם ללכת במרחק רב מאחורי כולם ובזהירות רבה שלא יכנסו חלילה תחת אוהל או גשר שנמצא שם מיטת המת (כיוון שמת מטמא באוהל, ועוברים הם על ציווי התורה "לְנֶפֶשׁ לֹֽא יִטַּמָּא בְּעַמָּֽיו").
כשהכהן הקטן נוכח בשעת לוויה, ובפרט לוויה של אחד מגדולי ישראל, ורואה שכולם מנסים להתקרב למיטת הנפטר כדי לשאת אותה על כתפם, ואפילו צדיקים גדולים אדמורי"ם וראשי ישיבות נדחקים כדי לשאת את המיטה (וכמובן צריך לעשות זאת בזהירות יתירה ובסדר מופתי כדי שחלילה וחס לא יקרה אסון), מבין הנער שמצווה זו יקרה מאוד וגם הוא חפץ ורוצה לזכות בה, ושוכח שקדושת כהן עליו ואסור לו להתקרב למיטת הנפטר.
לכן דווקא במצווה זו הדגישה התורה על שמירת והזהרת הגדולים על הקטנים, כיוון שבמצווה זו שכיח ומצוי שהבן יטעה ויחשוב שמותר ומצווה להיטמאות למת, אך באמת שאזהרת הגדולים על הקטנים הוא בכל מצוות התורה, לכל אדם ואדם ובכל עת וזמן, חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה (משלי כב, ו).
הקטנים הם פרי חיקוי הגדולים, וכמעשי האב כך עושה בנו אחריו, מעשה אבות סימן לבנים (בראשית רבה מ, ו). וזהו שכתוב בתהילים (קטו, ח) כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כמעשה האבות ("כְּמוֹהֶם"), ימשיכו לעשות הבנים ("יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם"), והוא שאומרים אנו בכל יום בברכות התורה "וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ, וְצֶאֱצָאֵינוּ"-כפי שאנו נתנהג כך יתנהגו גם בנינו וילמדו ממעשינו.
לפעמים, בא הבן לאביו ומספר לשון הרע על ילד פלוני שעשה כך וכך, והאב גוער בבנו ומסביר לו שאסור לומר זאת כיון שאין בכך תועלת, לֹֽא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ (ויקרא יט, טז), משיב הבן ואומר: "אבל אבא, בשבת האחרונה סיפרת על פלוני שעשה כך ועל אלמוני שעשה כך, חשבתי שזה מותר, למדתי ממך".
וזו שהזהרתנו התורה "להזהיר גדולים על הקטנים"- יזהרו הגדולים, כיון שהקטנים לומדים ממעשיהם ומחקים אותם.
הבן איש חי מספר על אבא אחד שלא זכה ללמוד תורה בילדותו, אך היה מקפיד ללכת לבית הכנסת ביום שבת, כשנולד בנו הבכור רצה וציפה שיגדל להיות תלמיד חכם, כיון שידע והכיר את גדולתם של החכמים שכח ההנהגה בידם ותפילותיהם ובקשותיהם רצויות בשמים.
לימים כשחזר הבן מהתלמוד תורה, התיישב לאכול לחם לארוחת צהריים ולא נטל ידיו תחילה, ואף אביו נכנס באותה העת כשהוא עייף מעבודתו ובלא שימת לב שהבן נמצא לידו התיישב על השולחן ואכל מהמטעמים שהכינה אשתו ללא נטילת ידיים וברכה.
לפתע הבחין האב בבנו שיושב לידו ושאלו אם נטל את ידיו, כשענה הבן בשלילה התרגז האב והביא סרגל מברזל על מנת להכותו, החזיר הבן את ידיו אחורה והאב במקום לפגוע ביד בנו הכה בידיו שלו עצמו.
בינתיים הילד ברח, וינס ויצא החוצה (מושאל מבראשית לט, ב), והאבא התגולל מכאבים, האמא שנכחה במטבח כל אותה העת פרצה בצחוק גדול ואמרה לבעלה: "בעלי היקר, מה אתה רוצה מילדנו החמוד, קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים (ב"מ קז ע"ב), אם אתה בעצמך לא נטלת ידיים, אלא התיישבת והתחלת לאכול בלא ברכה, מה אתה רוצה מהילד? מסכן, הוא רואה שאביו לא נוטל ידיו ולמה שהוא יטול?"
זהו שמורה לנו התורה "אמור ואמרת"-להזהיר גדולים על הקטנים, אם רוצה האב שבניו יהיו מאירים ומזהירים במידות ישרות בדרך ארץ, בתורה ובמצוות, ראשית עליו להיזהר בעצמו ואו אז יראה את הפירות בבניו, כיון שהדוגמא האישית של האבא שווה יותר מאלף ספרי לימוד ומוסר, הבן קולט את פעולותיו ודרכיו של אביו ומעתיק לחייו שלו עצמו.
יהי רצון שנזכה ליישר דרכנו ולתקן את מידותינו ונזכה לראות את כל בנינו זֶרַע בֵּרַךְ ה' (ישעיה סא, ט), ונראה בקרוב בנחמת ציון ברחמים, אמן.