פרשת בשלח תשפ"א

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת (שמות טו, א).
הרבה ניסים ומאורעות קרו לעם ישראל, אבל מעטים מתוכם זכו להיקבע לדורות ולהיחקק בסידור התפילות. באופן כללי כמעט אין אנו מזכירים בתפילה פסוקים מן התורה, מלבד קריאת שמע וברכותיה.
אך מאורע אחד יוצא דופן, ונקבע כחלק מתפילות החובה שבכל יום – השירה שאמרו ישראל על שפת הים.
קריעת ים סוף היה מאורע שהרטיט את לב כולם – עם ישראל עומדים על שפת הים ואין להם שום מוצא. הם הגיעו למצב נורא, עד שהכריזו: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד).
והנה – נקרע הים לגזרים, וישראל עברו בו. "כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות יב, לז) עוברים בתוך הים ביבשה. הם רואים את מצרים מת על שפת הים, את היד הגדולה המחוללת ניסים בלי הפסק, ומיד, "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא).
או אז פצחו כולם בשירה שבקעה מתוך נשמתם, כמין הימנון. איש מעולם לא למד אותו, ואף על פי כן כולם שרו את אותם מילים. הנשמה כבר יודעת לבד מה לומר. היא רגישה ומסוגלת לקלוט ולבטא את הדברים טוב מכולם, ואומנם אלו הן המילים הנכונות, שבאמצעותן אפשר לבטא את גדלות הבורא יתברך.
יתכן, שזוהי כוונת רבותינו בדבריהם, שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא במעשה מרכבה (ילקוט שמעוני שמות טו, רמז רמד).
יחזקאל בן בוזי מתאר לנו את הדמות שראה במעשה המרכבה, והנה בקריעת ים סוף אפילו השפחה [על הים] ראתה זאת. כולם זכו לראות את המחזה המופלא הזה שאין כדוגמתו, ולא היה כמוהו יותר, מלבד קבלת התורה, שהיה גם הוא מחזה מופלא ביותר.
את השירה שאמרו ישראל על הים ראו רבותינו לקבוע כחלק מתפילות החובה שלנו בכל יום – "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא… וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה" (שמות יד, ל-לא).
מה מטרתם בכך?

♦♦♦♦♦♦

בקריעת הים הראה הקב"ה כמה דברים – ראשית, כולם ראו שהוא שולט על הטבע.
שנית, הכל יכולים היו לראות שהטבע כולו כפוף לעם ישראל, ומשתנה בשבילם. הם המלכים, וטבע של מלך שהוא פורץ לו גדר ואין מוחין בידו (בבא קמא ס ע"ב).
למלך אף פעם לא אומרים לאן ילך – באפשרותו ללכת בכל מקום שהוא רוצה, וכך עם ישראל – אם טוב להם ללכת בתוך הים, מתייבש עבורם הים.

♦♦♦♦♦♦

מלכות זו הינה מתנה נפלאה – אלא שהמתנה הזו גם מחייבת, ונבאר דברינו על פי משל:
מלך גדול מושל על מדינה ענקית ואדירה בעלת מחוזות רבים. מתוקף תפקידו הוזמן המלך לכל מיני טקסים שנעשו בכל רחבי הממלכה – בכל פעם שהכתירו ראש עיר או שהיה שם אירוע יוצא דופן, היה צריך המלך לטלטל את עצמו ולנסוע לשם על מנת לכבד את המעמד.
המחוזות הרבים בממלכה יצרו הזדמנויות רבות לנסיעה, והמלך התקשה לעמוד בכך. אחת לכמה ימים היה עליו להיטלטל במרכבתו לכאן או לשם, והדבר עייף אותו, וגם הקשה על תיפקודו התקין.
קרא המלך לשריו וליועציו, וביקש מהם: הבו לי עצה! אנשי המדינה רוצים לראות אותי – 'רצוננו לראות את מלכנו', אבל אני מתקשה למלא את רצונם. מה ביכולתי לעשות?
הבינו השרים את הבעיה – אך פתרון לא מצאו. לבסוף התפזרו איש איש לביתו, מתוך הבטחה להמשיך לחשוב על מוצא של כבוד לענין.
בסמוך לביתו של אחד השרים התגורר אדם שמשך את תשומת ליבו של השר. הוא היה בעל גובה מרשים, וכל הליכותיו אמרו מלכות. גינוני המלכות שלו בלטו בכל צעד ושעל – פסיעותיו היו מדודות, ראשו לא נע ימינה ושמאלה, והוא שידר אצילות רבה.
השר עקב אחריו בעניין יום או יומיים, ולפתע הבזיק בו רעיון כביר – זהו הפתרון עבור המלך!!
חזותו של אותו אדם דומה למלך, כך גם קומתו ומבנה גופו, וגינוני המלכות שלו בהחלט בילתי מביישים. אולי הוא יצליח להחליף את המלך בטקסים השונים?!
בטרם ניכנס אל המלך להציע את הרעיון החדשני, בא השר בדברים עם אותו אדם. הוא דיבר איתו על דא ועל הא, והבחין כי הוא אינו חכם בכלל, אלא תמים גדול.
מצויין – שׂשׂ השר על המציאה – זהו האיש המתאים לתפקיד! הוא אינו מתוחכם, ואין בו ערמומיות כלל!
בהזדמנות הראשונה שבה נקרא עם חבריו השרים לארמון המלוכה, קם השר להציע את רעיונו: "מצאתי אדם שיש בו גינוני מלכות, אך אינו שנון, ולכן אין לחשוש מפני מעשי ערמומיות שיעשה. הבה נשלח את אותו אדם במקום המלך לאירועים השונים, ניתן לו משכורת חשובה וזו תהיה עבודתו".
סוף כל סוף במרבית הערים, המלך אינו מוזמן לדבר, וכל תפקידו הוא לבוא לבוש בבגדי מלכות במרכבת המלך ולנפנף בידו להמונים.
התלהבו כולם, ועד מהרה ניכנסה אל המלך משלחת חשובה ובישרה לו: "אדוננו המלך, מצאנו מזור לתחלואיך. מהיום ואילך לא יצטרך המלך להטריח את עצמו ולנסוע לכל מיני כפרים נידחים, אלא רק לערים הגדולות והחשובות ביותר.
אותו אדם ילבש בגדי מלך, ויילך במקום המלך כשהוא מלווה בכל פעם בכמה שרים. הוא מצידו יתחייב שלעולם לא ידבר ולא ישלח תגובות כאילו הוא המלך".
המלך קיבל את ההצעה בשמחה, ותשקוט הארץ. הוד מלכותו יושב על כסאו אשר בעיר הבירה ומטפל בענייני המדינה, ולכל הטקסים מוציאים את אותו אדם. הוא זה שמגיע לטקס הכתרת ראשי ערים, להענקת פרס לבתי חולים וכיוצא בזה. הוא מנפנף בידו כמה וכמה פעמים, מחייך, ואינו מוציא מפיו אפילו מלה אחת.
הכל היה טוב ויפה עד לאותו יום שבו הוזמן המלך להגיע לאחד המחוזות הרחוקים.
הטקס נקבע לשעה שתיים אחר הצהרים. על סדר היום היו כמה נאומים, והמלך היה צריך לנפנף בידו, וכך לתת את ברכתו לאנשי המחוז.
אלא, שארעה תקלה בלתי צפויה, ושרשרת הנאומים התאחרה ביותר. למעשה, הנואם הראשון רק התחיל לשאת את דבריו כרבע שעה לפני השעה ארבע אחר הצהרים. תוך כדי שהוא נושא דברים, צלצל שעון העייריה, והודיע על השעה ארבע.
בדיוק באותו רגע קם המלך ממקום הכבוד שלו, הסיר את הגלימה והכתר, הניחם על השולחן לפניו, ואמר לשרים שליוו אותו: "כל טוב, גמרתי את שעות העבודה להיום… סוכם איתי בפירוש לעבוד רק עד ארבע!".
תדהמה מוחלטת נפלה בקהל. הדוקטורים והפרופסורים אשר לא גרעו עין מן המלך לאורך כל הטקס, הביטו בו מבולבלים, ולא הבינו מה קורה כאן.
"מה אתם רוצים?" – אמר המלך חסר הכתר והגלימה – "באתי ולא הייתם פה"… וכשפתח את פיו כבר לא נותרו הרבה סודות… פיה פתחה שלא בחכמה ואין תורת חסד על לשונה…
בתוך הדממה ששררה שם נשמעה היטב קריאתו של אחד הילדים: "זה לא המלך שלנו! מלך הוא תמיד מלך! אין זמן שהוא לא מלך! מלך שאינו תמיד מלך, אינו מלך בכלל!".
בבלבול ובמהומה שנוצרו שם מיהרו השרים לארוז את חפציהם ולהימלט על נפשם, בטרם יאלצו להעניק הסברים…

♦♦♦♦♦♦

הקב"ה עשה אותנו בני מלכים – "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א). אני מלכו של עולם, ואתם, בני, המלכים של העולם. אך התפקיד גם מחייב – יש להישאר מלכים תמיד! לעולם אין להוריד את הגלימות ולהודיע שהתפקיד ניגמר…
עליכם להישאר מלכים גם בבית עם הילד, עם האשה, עם השכן, עם בעל המכולת… מלך לעולם אינו נוהג כמו עבד…

♦♦♦♦♦♦

הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל הידוע בכינוי 'הסבא מסלבודקא' היה נוהג ללכת בתוך ביתו כשהוא לבוש בחליפה וחובש מגבעת לראשו.
שאלוהו: רבינו, לבוש זה – לשם מה?
אמר: מפחד אני פן אנהג אחרת בתוך הבית כשאסיר את הלבוש העליון. מוכרח אני להזכיר לעצמי שאני איש מוסר, וחייב להיתנהג אחרת. איני רשאי להרשות לעצמי ללכת בלי חליפה ומגבעת, כדי שחלילה לא אזלזל בתפקיד שלי.

♦♦♦♦♦♦

רבותינו הקדושים – מאן מלכי רבנן – ראו לנכון להזכיר לנו את עבודת מלכותנו בכל יום ויום. דעו לכם, אתם בני מלכים, אתם השולטים על הטבע והוא בידיכם.
לכל העולם כלו יש ים, אבל לכם יכולה להיות בן רגע יבשה. כדי לזכור זאת – תשירו "אז ישיר" כל יום, ותזכירו לעצמכם את עבודת היותכם בני מלכים.
אחד מן היסודות החשובים ביותר בעם ישראל הוא לזכור בכל יום ובכל שעה את המלכות שניתנה לנו!
נזכיר לעצמנו שוב ושוב, שהטבע הוא בשליטה מוחלטת של בורא העולם ושל בניו, בני המלכים, אבל מחובתנו להישאר מלכים ולא לזרוק את גלימת המלכות ולהצהיר שהחוזה כבר נגמר…

♦♦♦♦♦♦

אריסטו, שהיה אחד מחכמי יון הגדולים, נתפס נוהג באופן מבזה ואוכל ארנבת חיה!
נדהמו כולם: כיצד מתאימים הדברים לפילוסוף כמוהו, אשר נהג תמיד לדבר גבוהה גבוהה על נימוסים ועל הלכות דרך ארץ? והשיב: "כשאני אוכל – איני אריסטו"…
זוהי תמצית ההבדל בינינו לבין אומות העולם – מלכים נשארים כל הזמן מלכים, ואינם מזלזלים במלכותם לעולם. גם "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (אבות ב, ה). גם כשאין אף אחד סביבי, אני עדיין נישאר בן אדם! איני צריך שיאמרו לי תמיד מה לעשות, בעצם מהותי, אני דגם של בן מלך, והדגם נישאר גם בבית בחדרי חדרים, כשאף אחד לא יודע מה מעשיי!
בן מלכים צריך להישאר תמיד בן מלך ולא לזלזל במלכותו, "פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם" (ירמיה א, יז), אחרת בן רגע הוא עלול לאבד הכל.