"ולא יכל יוסף להתאפק… הוציאו כל איש מעלי"

פרשת ויגש הרב ישראל לוגסי

ולא יכל יוסף להתאפק… הוציאו כל איש מעלי (מה, א)

שכרו של יוסף

בפרשת מקץ בארה לנו התורה את שכרו של יוסף על עמידתו בנסיון – שמונים שנות מלכות ושליטה גמורה על ארץ מצרים

זהו שכרו בגשמיות. אולם בפרשה זו רואים אנו ביתר שאת את שכרו של יוסף במדרגות נפלאות שלהן זכה, והלא המה: ענוה, ותור, אמונה, ובדרגה המפלאת ביותר.

כשמתודע יוסף לאחיו רואים אנו כמה ממדותיו התרומיות: א). יוסף מצוה לאמר: "הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו", ומובא בחז"ל שבכך סכן יוסף עצמו, שיכלו להרגו מחמת הבושה שלא יודע לאביהם דבר מכירתו, ובכל זאת כדי שלא לבישם בפני המצרים צוה "הוציאו כל איש מעלי". ב). יוסף מודיע להם "אני יוסף", וכשרואה שאחיו נבהלים מפניו וכנאמר: "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו", חוזר שוב ואומר להם. "גשו נא אלי", וכמו שאומר רש"י. ראה אותם נסוגים לאחור, אמר עכשו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים, ואמר להם "אני יוסף אחיכם" עמכם אני באהבה ואחוה כאלו לא מכרתם אותי, וכשראה שעדין המה עצבים, אמר להם "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם", כלומר אל תעצבו כי הכל יצא לטובה. ג). וכשראה שעדין אין דברים אלה מרגיעים אותם לגמרי, אמר להם דעו לכם שבעצם מבחינתי אני רואה את פני הדברים כך "ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלקים", כלומר בכלל אינני רואה זאת כמעשה שלכם, אין אתם בעיני כלל צד בענין בכלל, אין אתם אלא כחמר ביד היוצר שהוא האלקים, וכל מקרה זה הנו מעשה ידיו בלבד ותו לא

נורא נוראות !

"ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה", אלא מי? הלא הם שמכרוהו לישמעאלים ונתקוהו מאביו, זהו כח האמונה וחיוב האמונה לראות גם את המתנכלים והמתנכרים לך באכזריות הנוראה ביותר, שכאלו ואין זה הם כלל, אלא מעשה האלקים והשגחתו והכל לטובה. וכמאמר דוד המלך עליו השלום כשקללו שמעי בן גרא – ה' אמר לו קלל, ולמדרגות אלו של אמונה, זכה על ידי נטירת ברית קדש, כמובא בזהר הקדוש אשר אמונה וברית תלויים זה בזה, והנוטר בריתו כראוי זוכה לאמונה כראוי, וכל בלבולי האמונה הקשיות הספקות ומחשבות הכפירה המבצבצות במח האדם, אינם אלא פרי טמאת העריות החל מפגם העינים והמחשבה, והמה הגורמים לטשטוש האמונה, ובכלל, כל עלית וירידת האדם בעבודת ה' תלויים המה ב"יסוד" שהוא שמירת ברית קדש דאתקרי "יסוד", ואם היסוד חזק ויציב כל מחו של האדם בריא ויציב, ואם יסודו מערער בפגם הברית, גם מחו מערער ואין לו עין אמתית לראות ולהבין בתורה ובעבודת ה'.

זאת מראה לנו התורה, פרי קדשתו של יוסף הצדיק, שמלבד שזכה לשכר גשמי, שגם הוא פרי שמירת הקדשה, ולהפך, בחלול הברית האדם מעני לגמרי, וכנאמר: "בעד אשה זונה עד ככר לחם", וכתב הרוקח: הפוגם בריתו מזלו נהפך לו לרעה, ואפלו זהב בידו נהפך לעפר, ויוסף הצדיק ששמר בריתו לא רק שזכה לעשר וגם למלכות שמונים שנה במצרים, יותר מכך זכה ונתעלה שאמונתו היתה כל כך זכה וברה לראות את אויביו שלא שמעו בהתחננו אליהם על נפשו, שליחי ה' בלבד, ואינם הם אלה שעשו לו רע כלל, כי אם האלקים והכל לטובה.

ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו (מה, ג)

תוכחה

על פסוק זה אומרת הגמרא (חגיגה ד' ע"ב) ר' אלעזר כשהיה מגיע לפסוק זה היה בוכה, ומה תוכחה של בשר ודם כך, של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. ובאמת לא ראינו בפסוק זה שום תוכחה ומוסר שמיסרם יוסף על מעשיהם, אלא מודיעם שהוא יוסף העומד לפניהם.

אלא שמעתי על כך פרוש נפלא:

כשאמר יוסף לאחיו להביא את בנימין לפניו, ענה לו יהודה: "לא יוכל הנער לעזב את אביו ועזב את אביו ומת", ועל כך אמר להם יוסף, הלא "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה" – "העוד אבי חי", ואם כן למה חששתם להביא אלי את בנימין מפחד שמא ימות אביכם, ולא חששתם למכרני למצרים מפחד שמא ימות אביכם, ואם לאחר שמכרתם אותי ראיתם שעוד אבי חי, מדוע אם כן חוששים אתם ל"ועזב את אביו ומת".

התוכחה נוקבת ובעלת חמרה כאשר נתפס הנאשם בסתירת מעשי עצמו, ומה ואיך יענה אדם לבוראו תשובות על מחדלו בעבודת ה', הלא על כל תרוץ שיתרץ את עצמו ימצאו לו סתירה מיניה וביה בדבריו ויעמד בבושה וכלמה, וזהו אם מפני תוכחת בשר ודם כך, מתוכחתו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה.

ולדגמא, כשיטען אדם שנמנע מלילך לשעור תורה או לתפלה בצבור, מפאת עיפות או כאב ראש וכדומה, הלא יטענו לו: מסבות כאלו היית נמנע מלרוץ למשא ומתן? וכן כיוצא בזה, בזלזול כבוד הבריות וממון אחרים וכדומה, כשיסתרוהו מניה וביה, מה יענה? לכן זה תורם למוד המוסר, לשבת ולחשבן, בהתבוננות עם עצמו, ולראות כמה מעשיו סותרים זה לזה, ולראות לישב את עצמו מהסתירות, לפני שיוכיחוהו על פניו כשיהיה כבר מאחר.

לכלם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימן נתן שלש מאות כסף וחמש חלפת שמלת (מה, כב)

תשובת המשקל

יש להבין, איך לא חשש יוסף לקנאה מצד אחיו על בנימין, הלא זו היתה סבת הקנאה בו שלכן נגרם מה שנגרם? אלא יש לומר, מאחר שראה חרטתם מעמק הלב והבין שעשו תשובה, לא חשש, ולא רק זאת אלא שרצה לזכותם לתשובה המעלה ביותר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: איזוהי תשובה? באותו מקום באותו זמן וכו', ולכן רצה להביאם למצב הקודם לאותו נסיון שנכשלו בו מקדם מחמת קנאה, ועכשו שיעמדו בנסיון ולא יקנאו, הרי לך תשובה באותו מקום באותו זמן וכו', תשובה מעליא.

ויפג לבו כי לא האמין להם (מה, כו)

בשורת יוסף

יש להבין, מה נתינת טעם ל"ויפג לבו" מה שלא האמין, הלא אם תספר לאדם שהגיעה לו טובה עצומה ונסית, הלא יפוג לבו מחמת שכן מאמין למה שדוברים אליו, דאלו לא היה מאמין היה שוחק מדבריהם ולא מתרגש, ואם כן אם "ויפג לבו של יעקב" ודאי משום ש"האמין"? ויש לומר, דלכן פרש רש"י והתרגום, שויפג אין הפרוש שמרב שמחה והתרגשות פרח לבו כביכול, אלא פנה לבו מהדברים ולא שת אליהם כי לא האמין להם, ולא נתרגש מהם כלל.

או אפשר "ויפג לבו" פרושו באמת פרח לבו ונתרגש, והינו משום שלא האמין להם ונצטער שמא מהתלים בו בניו בספורי שוא, ולכן פג לבו מחמת צער ונסערה רוחו, וכשנתנו לו סימן פרשת "עגלה ערופה" שלמדו ביחד כשפרש ממנו, מיד האמין, "ותחי רוח יעקב אביהם". ויבוא עכשו יפה, שכשהוכיחו לו אמתות הענין ונוכח שאמת כדבריהם, לא פרח לבו, אדרבה נחיתה רוחו, והטעם משום דאביו שמר את הדבר וידע וצפה מתי יבוא היום שיתקימו חלומותיו, וכשמקבל אדם דבר שצפה לו וקוה לו אינו נסער ונרגש אלא אדרבא חיתה רוחו. ואין תמה שעדין היתה לו תקוה לבנו יוסף ולא נתיאש ממנו לגמרי, שהרי כשאמר להם: "ושלח לכם את אחיכם אחר", נזרקה בו רוח הקדש שישוב יוסף.

והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם (מו, לג)

ענוה ושפלות – תועבת יצר הרע

רמז, "והיה כי יקרא לכם פרעה" הינו יצר הרע, ויפתה אתכם ויאמר לכם: "מה מעשיכם", הינו ראו כמה גדולים מעשיכם וחשובים ומי כמותכם, ולכם נאה ויאה הגאוה, ויכניס בלבכם רמות רוחא חס ושלום. "ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך" רמז לשפלות ופחיתות, "מנעורינו ועד עתה" כלומר כל ימינו עדין לא עשינו המטל עלינו, וכל זה "בעבור תשבו בארץ גשן" רמז לגן עדן, שארץ גשן היתה מיטב הארץ כדפרש רש"י לקמן, "כי תועבת מצרים כל רעה צאן" כי תועבת היצר הרע הנרמז במצרים – כל מי שהוא ענו ושפל הנרמז ברועה צאן, זהו מפלתו של היצר הרע משום שאין לך דבר שמרחיק היצר כמו הענוה.

שמחה ועידוד השמדת הרע

לעיל הסברנו הפסוק בטענת היצר הרע להגביה לבו של האדם ולהפילו בגאוה ורמות רוחא רחמנא לצלן, וידוע שהיצר הרע יש לו עוד דרך להפיל האדם בטענת יאוש ולומר לו: "מה מעשיכם", כלומר כמה אתה האדם חוטא ופושע ורחוק מהשם יתברך, ובזה רוצה להכניסו לעצבות ומרה שחרה, ועל זה אומר: "ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך", רמז שישיב ליצר הרע: אמת שאנכי רחוק וחטאתי הרבה, אבל האדם בעולם הזה נתון במלחמה קשה פעם מנצח פעם מנצח, וזה דרך כל האדם אפלו הצדיקים הגדולים, העקר שבסוף יוצא האדם מנצח ולא מנצח, וזהו "אנשי מקנה", רמז, כמו כל מקנה ומקח וממכר שעושה אדם, פעמים מרויח, פעמים מפסיד, אלא שלבסוף, אפלו אם הוא עשיר לא יבצר שהפסיד כמה פעמים בחייו, וזהו "אנשי מקנה היו עבדיך", פעמים מנצחים פעמים מנצחים, והעקר שלבסוף נהיה מנצחים, "גם אבותינו" הינו, יאמר לו ליצר גם אבותינו הצדיקים הגדולים כך היה עמם שהיו תמיד במלחמה עם היצר פעמים מנצחים פעמים מנצחים, אלא שלבסוף נצחוהו והשמידוהו, וזהו "למען תשבו בארץ גשן" בארץ המנוחה והנחלה המעתדת לעובדי ה'.