ניסיון הפרנסה
בפרשתנו, מבאר נס המן שהיה יורד לפתחיהן של ישראל בכל יום, התורה היא נצחית ובאה ללמדנו שפרנסתו של אדם משגחת מאת הבורא, ואם כן, עלינו להבין שאותו זה שנתן פרנסת אבותינו 40 שנה במדבר בדרך נס נפלא, הוא ולא אחר שנותן לנו את מזונותינו, אולם דרך סבה ומסובב, אבל זה מאותו כח – הבורא יתברך
ומעתה, כשם שברכו ישראל על המן בכל יום "המוציא לחם מן השמים", צריך כל אדם שמקבל משכורתו מעבודתו בכל חדש ממעבידו, להרים ידו ולברך להקדוש ברוך הוא שהביא לו מחיתו לחדש שלם, ולא לתלות זאת במעשה ידיו ובהשתדלותו, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, וחיב לראות את משכורתו כיורדת לו מן השמים, לכלכלתו ולכלכלת בני ביתו.
דברי חזוק נפלאים הנלמדים מפרשת "המן", נראה מספר "נתיבות שלום ":
עצם אמרו "למען אנסנו" תמוה, שלא מצינו כן בשאר מצוות שבתורה שהקדוש ברוך הוא אומר "למען אנסנו", רק במצות המן. ועוד ענין מיחד מצינו במן, במה שכתוב. "זה הדבר אשר צוה ה' מלא העמר ממנו למשמרת לדרתיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים", הרי היו עוד נסים לישראל, ובאף אחד מהם לא נצטוו להניח למשמרת, ומה הענין המיחד במן שהקדוש ברוך הוא צוה להניח ממנו למשמרת.
ויש לבאר ענין פרשה זו, לאור היסוד שהתורה הקדושה היא נצחית, וענינה כשמה להורות וללמד ארחות חיים, וכל מה שנכתב בתורה אינו קשור רק למה שהיה בעבר אלא נוגע לכל יהודי לנצח וצינו בספרי תלמידי ה"בעל שם טוב" הקדוש, כל אחד על פי דרכו שמבארים פרשה זו, שהנצחיות של פרשת המן היא הוראה ולמוד של אמונה ובטחון בעניני פרנסה. וכדאיתא בספר הקדוש "נעם אלימלך" על אמרו "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", בלשון הוה, כי ענינו נצחי, דכשם שהקדוש ברוך הוא ממטיר גשם מן השמים כך ממטיר הוא לכם לחם מן השמים, ותמיד משפיע פרנסה מן השמים. ועל יהודי להכין כלי לשפע מן השמים שהוא מדת הבטחון, שעל ידי זה שיש ליהודי בהירות האמונה והבטחון שהקדוש ברוך הוא משפיע לו פרנסתו מן השמים כשם שממטיר גשם על הארץ הרי הוא ממשיך את השפע הזה. אך אם "ויצא העם", כאשר יוצאים מהגדר של בטחון, אז "ולקטו דבר יום ביומו", צריכים לעמל בכל יום כדי לקבל פרנסתם.
ועל דרך זה מבאר בספר הקדוש "דגל מחנה אפרים" בענינינו, על יסוד דברי זקנו ה"בעל שם טוב" זי"ע, על הפסוק (ירמיה יז): "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", דיש שאמנם מאמין שהקדוש ברוך הוא נותן לו פרנסתו, אלא שסבור כי עליו להכין עלה וסבה שיהיה מקום לחול להשפעה שהקדוש ברוך הוא נותן לו מן השמים. אדם זה עדין לא השיג את האמונה והבטחון העקריים. עקר האמונה הוא, להאמין שהקדוש ברוך הוא הוא עלת כל העלות וסבת כל הסבות, והוא לבדו הוא ואין בלתו, ואינו צריך לשום עלה וסבה שהאדם עושה כדי להמשיך לו פרנסתו, כי את הכל עושה השם יתברך גם את העלות והסבות. וזהו פרוש "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", שבוטח בה' בב' החלקים, בתוצאות וגם בעלה והסבה שהכל ממנו יתברך.
ובזה מפרש מאמר הכתוב: "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא", מן הוא מלשון הכנה, כמו "וימן ה ", וכן ברש"י, מן הוא, הכנת מזון הוא כמו (דניאל א) "וימן להם המלך". והינו שאמרו איש אל אחיו מן הוא, יש לעשות הכנה וסבה לקבל את ההשפעה מן השמים, כי לא ידעו מה הוא, שעדין לא הגיעו להשגה הזאת לדעת שגם העלה גופא היא מהקדוש ברוך הוא, עלת העלות וסבת הסבות, ואין צרך לעשות שום הכנה, והקדוש ברוך הוא בעצמו מכין גם את האמצעים בשביל להשפיע את אשר הוא רוצה להשפיע. וזהו ענין המן, "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו", שהתורה מלמדת בזה את עקר האמונה והבטחון שהכל מהשם יתברך וגם העלה והסבה, שהמן יורד בכל יום מן השמים, ואין צריכים לעשות שום הכנה וסבה לזה.
עוד מצינו בספר הקדוש "באר מים חיים", בפסוק: "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר", לא העדיף המרבה – פרוש אפלו אם יעבד האדם יומם ולילה על פרנסתו ויעשה כל מיני תחבולות והתחכמיות להרויח, לאחר כל היגיעות לא יוכל להשיג אפלו משהו יותר ממה שקצבו לו מן השמים, וכן להפך הממעיט לא החסיר, גם אם אדם לא יעבד כלום לא יחסר לו מאומה ממה שקצבו לו מן השמים. וזה היה ענין המן להורות על אמונה זו שלא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, אין בכח האדם להרבות על קצבתו או להמעיט ממנה. והן אמנם שצריך האדם להשתדל ולעשות דבר מה לפרנסתו, דאף שבאמת צריך להיות שירד הכל מן השמים מבלי כל עבודה, אלא שלאחר החטא נתקלל אדם הראשון "בזעת אפיך תאכל לחם", ומשום כך צריכים לעבד, אך אין צרך לקים זאת בכל ההדורים ודי במה שישתדל קצת, וביתר הזמן יעסק בתורה. והרי זה על דרך עבודת האדמה, שאלו לא יזרע אדם את אדמתו בודאי לא תוציא לו כלום, אך לאחר שהוא זורע לא נותר לו יותר מה לעשות, ורק הקדוש ברוך הוא מוריד גשמים והתבואה צומחת, כן הוא בכל עניני המעשה שהאדם צריך אמנם להשתדל קצת אך לא יותר מזה. וכתב שם עוד, שהאדם אשר ישיג איזה ממון על ידי עניני אסור כמו גנבה וגזלה או רבית, אינו אלא פתי וחסר לב שאינו מבין כי את הרוח שהרויח באסור היה יכול להרויח בהתר. וכמקבל מצדיקים, שאלו לא היה הגנב גונב היה הדבר מגיע אליו בהתר. וזהו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה מח) כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אכל למחר אינו אלא מקטני אמנה, כי יהודי צריך להאמין שהקדוש ברוך הוא נותן לחם לכל בשר כדי פרנסתו תמיד, ואם הוא דואג למחר הרי הוא מקטני אמונה.
והעולה מכל דבריהם הקדושים, שפרשת המן היא נצחית ומלמדת ארחות חיים באמונה ובטחון, וכל פסוק בפרשה, כמו "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", או "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו", וכן "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר", הכל יסודות של אמונה ובטחון בעניני פרנסה. ואם אלו מדרגות גבוהות מאד אך גם זה עבודת ה'.
וזהו מה שנאמר דוקא כאן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא", האדם מתנסה בכל היסודות של אמונה ובטחון שהם מיסודות עבודת ה' שנאמרו כאן, שהקדוש ברוך הוא משפיע דבר יום ביומו שפע פרנסה ליהודי "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא", האם יהיה לו את המדרגה הראויה של אמונה ובטחון.
ועל פי זה מתבאר גם הענין המיחד שצוה הקדוש ברוך הוא להניח מהמן למשמרת לדרתיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר, שהוא להשריש אמונה ובטחון לדורותיכם, שהקדוש ברוך הוא מוריד תמיד לחם מן השמים כמו שהוא ממטיר מטר.
ועוד בזה, על פי מה שאמרו בגמרא (יומא עו) שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי, מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה, הינו לאיזה צרך ירד להם מן בכל יום? אמר להם: אמשל לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כלן מתים ברעב, נמצאו כלן מכונים את לבם לאביהם שבשמים. משל זה מורה על עצם ענין המן, שהוא האמונה שעל יהודי להאמין שבכל יום יש צנור חדש להשפיע פרנסה, ובכל יום הוא צריך מחדש להגיע אל השם יתברך ועיניו נשואות לשמים, ולכן נאמר דוקא בענין המן "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא", כי זהו מיסודי עבודת ה' שיהודי יהיה צריך בכל יום להגיע אל השם יתברך ויקבל בכל יום פני אביו שבשמים.
וכמו שמבארים את ענין הקללה שנתקלל הנחש שהעפר לחמו, ולכאורה הרי זו ברכה שמזונותיו מצויין לו בכל מקום, ואלו האדם צריך לעמל על פרנסתו וצריך להגיע להשם יתברך בכל יום. אלא משום שהנחש אינו רצוי לפני הקדוש ברוך הוא, שאינו חפץ לשמע את קולו ולקבל את פניו אפלו פעם אחת בשנה, ולכן נתן לו שבכל מקום יהיו מזונותיו מצויין לו, ואף פעם לא ישא את עיניו לשמים לבקש על מזונו, אבל יהודי נתברך בכך שהוא צריך להגיע אל השם יתברך בכל יום תמיד, כמאמר הכתוב (תהלים קמה) "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".
וכיון שדברנו בעניני פרנסה, נזכיר דברי ה"חפץ חיים" שהיה אמר: אדם שלצרך פרנסתו מבטל שעת קביעות תורה ותפלה – כידוע שלא תהא ברכה במעשה ידיו באותה שעה, ומסביר דבריו: שהרי המבטל תורה ותפלה לצרך פרנסתו, כביכול אומר הוא להקדוש ברוך הוא. צויתנו להשתדל עבור פרנסה גם מצדנו, וכן הוא הנכון, שצריך אדם לעשות השתדלות לפרנסתו, והאדם הבטלן והאכזרי על עצמו ואינו משתדל בכלום – לא תוכל הברכה לחול על ריק כמותו, ובכן, רבונו של עולם, ברצוני לקים מצות השתדלות שלא אקרא בטלן, ובמה? בכך שאבטל מקביעות התורה והתפלה לצרך הפרנסה !
היעלה על הדעת כדבר הזה, שהקדוש ברוך הוא יקרא בטלן ועצלן למי שבטל מפרנסתו לצרך קביעותו בתורה ותפלה, ויאמר לו – "קום מתורתך ותפלתך, לך לפרנסה ואל תהא בטלן"?! היאך יעלה על הדעת שהקדוש ברוך הוא ידרש השתדלות מאדם על חשבון תורה ותפלה?
וכנאמר למעלה, בדוק ומנסה שכל עסקא או פעלה שעושה אדם על חשבון תורה ותפלה הקבועה לו, ויש לו אפשרות לעשותה בזמן אחר, שפנוי הוא מתורה ותפלה הקבועה לו – הרי שהיא לא תצלח, אבל השם דרכיו זוכה ורואה בישועתו יתברך, וכנאמר: "ושם דרך אראנו בישע אלקים", ודרשו: זה השם ארחותיו וזמניו לעשות צרכיו לא על חשבון תורה ותפלה – זוכה ורואה בישועת ה'.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א
תפארת ישראל
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א