עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם … (דברים ז, יב).
פרשתנו פותחת בלשון "והיה", ואין והיה אלא לשון של שמחה (מגילה י ע"ב, ויקרא רבה יא, ז), וגם בהמשך הפרשה נאמר וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח את ה' אלוקיך (דברים ח, יט).
ולכאורה קשה, איך אפשר לומר לשון שמחה בפסוק זה, וכי יש שמחה ששוכחים חלילה את ה' יתברך ואת מצוותיו?
אלא הביאור הוא, "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" – כל תכלית עבודת האדם בחייו זה לעבוד את ה' יתברך ולשמור מצוותיו בשמחה, עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה (תהילים ק, ב). ולכן פותחת הפרשה בלשון שמחה, "והיה עקב תשמעון", ללמדנו שאם רוצים אנו לשמור ולקיים את כל משפטי התורה ביציבות ולאורך זמן, צריכים אנו לדאוג שהם יהיו מתוך "והיה" – לשון שמחה.
רבינו האר"י הקדוש העיד בפני תלמידו רבי חיים ויטאל זיע"א, שכל מה שזכה לקרבת אלוקים גדולה מאוד ולגילוי סודות התורה, שאפילו לאמוראים ותנאים לא ניתן רשות לגלות, זה מפני שהתאמץ לקיים את כל מצוות ה' מתוך שמחה.
וכיון שמתאמץ לעשות את המצוה מתוך שמחה ה' יתברך השרה עליו את שכנתו, אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת לה ע"ב), רק כך אפשר לזכות לדברים גדולים, בהשתדלות לקיים כל מצוה ומצוה מתוך שמחה גדולה.
ומה שנאמר בהמשך הפרשה "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח", הביאור הוא שכל הקללות האמורות בתורה הם דוקא לאדם ששוכח את ה' מתוך שמחה ואושר, אך אדם שמתנחם על מעשיו וחוזר בתשובה שלימה, הקב"ה מקבלו בחום ואהבה ומכניסו תחת כנפי השכינה
♦♦♦♦
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אלוקיך שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה (דברים י, יב).
שנו רבותינו (מנחות מג ע"ב) מכאן שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות (שו"ע או"ח סימן מ"ו ס"ג), אל תקרא "מה" אלא "מאה" (רש"י שם ד"ה מה), שבכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים במגיפה נוראה, ראה זאת דוד המלך ותיקן להם לישראל לומר מאה ברכות בכל יום ומיד נעצרה המגיפה.
הברכות מעניקות לאדם שפע ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו, ובענין זה סיפר הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל כי פעם אחת הגיע אל רבינו חיים בן עטר אחד מעשירי סאלי, והתאונן על מקרה מצער אשר קרהו.
לפני כמה חודשים רכש פרדס גדול מישמעאלי הגר עמו בשכנות ושילם עליו טבין ותקילין, היות והיו באותו פרדס שני מעיינות מים זכים ומתוקים והוא סבר למכור אותם ולהתעשר עושר גדול. אך דא עקא, לא ארכו הימים ושני המעיינות יבשו לחלוטין עד שלא נשארה בהם אפילו לחלוחית מים. ולכן ביקש האיש את ברכת רבנו שהיה ידוע כאיש מופת שישובו המעיינות לנבוע.
אדהכי והכי, תוך כדי שהיה יושב במחיצת רבינו חיים בן עטר, נטל העשיר את כד המים שעמד על השולחן, מזג לעצמו כוס מים ושתה לרוויה ללא ברכת 'שהכל' בתחילה ואף לא 'בורא נפשות' לבסוף.
פנה אליו רבינו האור החיים הקדוש ואמר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב, יד), מחמת שאינך מברך על שתיית המים, לא לפניה ולא לאחריה, אינך ראוי לברכת המעיינות.
כל עוד היו המעיינות ברשות הישמעאלי, לא תבעו המים את עלבונם, אך כאשר זכו ובאו ברשותו של יהודי כשר שמחו המים כי עומדת להתמלא משאלתם ותיקונם, והלא מקרא מלא דיבר הכתוב (ישעיה יב, ג) "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה", 'בששון' ראשי תיבות: ב'רכות ש'תים, ש'הכל ו'בורא נ'פשות- או אז יתקיים המשך הפסוק "מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה".
קיבל העשיר את דברי הרב והקפיד מכאן ואילך לברך על כל דבר מאכל שיכניס לפיו, ואף מינה שומר להזהיר את כל היהודים הבאים לשתות ממעייניו לברך לפניה ואחריה. ולאחר עשרים וארבע שעות חזרו המעיינות לנבוע. ונקראו בשם "מעיינות חיים", על שם הרב, והיו לוקחים מהם לרפואה. (הובא בהקדמה לספר אוצר המכתבים בשם הגאון המפורסם רבי רפאל אנקווא זצ"ל שקיבל מאבותיו הקדושים ע"ה).
יהי רצון שנזכה לראות בישועת ישראל השלימה בקרוב, אמן.