נסיונות ומסעי האדם במעגל החיים
וַיִּסְעוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל מֵֽרַעְמְסֵס וַֽיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּֽת (במדבר לג, ה).
בפרשת השבוע מוזכרים כל המסעות והמחנות של בני ישראל במדבר, וביאר הבעל שם טוב שציינה זאת התורה ללמדנו מסר לדורות, שלכל יהודי ויהודי יש מסעות ומחנות בחיים, עליות ומורדות, פעם עובד בעבודה הזו, ולפתע מפטרים אותו ועובר לעבודה אחרת, וַיִּסְעוּ וַֽיַּחֲנוּ, עובד במקום החדש ששה חודשים ולאחר מכן עובר מרצונו לעבודה אחרת. וכן בעניין עיר המגורים ובכל שאר ענייני האדם, גר בעיר הזאת, לאחר כמה חודשים מבין שזה לא מתאים לו ועובר לעיר אחרת.
והאדם לתומו חושב שסיבת העברתו מעיר פלוני או מעבודה פלונית היא בגלל בעל הבית, השכן או הפקיד שאמר כך וכך, אך אינו יודע שהכל מכוון מה' יתברך, כל מסע ומסע שאדם נוסע, הוא ברצון והשגחת ה' יתברך. כל עניין המסעות אינו לפי רצון האדם עצמו אלא מגזירת מלך מלכי המלכים הקב"ה.
♦♦♦♦
פעמים שאותן מסעות גוררים עמהם צער ומכאובים, אך צריך האדם לידע שגם זה מכוון משמים ובא כדי לכפר לאדם את עוונותיו, וידוע בשם האר"י הקדוש שבסוף הגלות לקראת הגאולה השלימה יהיה לעם ישראל צער גדול בקיום המצוות, ואדם שיחפוץ לקיים את המצוות כתקנם יצטרך להתאמץ התאמצות גדולה עד כדי כך שמחשיבו הקב"ה כאליהו בהר הכרמל שמסר נפשו על ה' יתברך על אף שנביאי הבעל עמדו להורגו.
רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן (שיר השירים ז, ו), ראשך מלשון "ידי רשים נחלשים", אנשים שהם עניים ורשים במצוות, אולם בזכות אותם מצוות מועטות שהם עושים ומתאמצים עליהם, ובזכות ההתאמצות שמתאמצים בלימוד התורה, הריהם נחשבים בעיני הקב"ה כאליהו הנביא בהר הכרמל, רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל, שהוכיח קבל עם ועולם שה' הוא האלוקים. החלושים בעם ישראל שעוסקים במצוות בסוף הגלות נחשבים בעיני ה' כמו אליהו בהר הכרמל. וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן, כדניאל איש חמודות שהלבישוהו בבגדי ארגמן.
עד כדי כך מעלתו של המתאמץ ומשתדל למען קיום התורה והמצוות בדור האחרון, דור עקבתא דמשיחא, לפני בואו של משיח צדקנו.
♦♦♦♦
מורנו ורבינו, גאון עוזנו והדר תפארתנו רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, הסביר פעם במשל נפלא מדוע יהודי המקיים מצוות קלות בסוף הגלות נחשב בעיני ה' כמו אליהו הנביא ודניאל שמסרו נפשם על מצוות ה' יתברך.
למלך רם ונישא הייתה אשה שאהבה בלב ונפש, יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה (שיר השירים ו, י), אשה משכלת ואצילית, המלך כיבדה בכבוד גדול ולא היה מתחיל לאכול עד אשר תבוא ותשב לידו ותאכל יחד איתו.
והנה, אנשי בליעל משרי הממלכה קינאו בה, ורצו להחדיר עליה שנאה כדי שהמלך יגרשה מארמון המלוכה, ולכן באו והעלילו עליה לפני המלך שהיא קשרה קשר עם קבוצת מורדים שרוצים להדיח את המלך מכסא הממלכה, המלך זעם והעמידה למשפט בו נקבע גזר דינה לעשרים שנות מאסר.
בלית ברירה קיבלה המלכה את גזר הדין וחייה התהפכו מן הקצה אל הקצה, קודם לכן כשהייתה מלכה בארמון המלך כל השרים והרוזנים ואנשי העסקים הגדולים היו מעניקים לה שרשראות זהב מיוחדות עטורות מרגליות ויהלומים כדי שתמליץ עליהם טוב לפני המלך שימחל להם על מה שעשו או שימחק להם תשלומי מיסים וכדומה, אך כעת כשנכנסה המלכה לבית הסוהר אף אחד לא פנה לעברה ולא עזר לה.
אולם אחד מפקידי המלך זכר את חסדה של המלכה שעשתה עמו במשך כל השנים, ובירר היכן היא נמצאת ובדרך לא דרך הצליח להכניס לחדרה מיטה עם כריות ושמיכות, ואף דאג שיתנו לה מיני מאכלים ערבים לחיך.
לאחר מספר חודשים ישבו בבית המשפט ודנו בערעורה של המלכה, והוציאו משפטה לאור שאכן היא זכה וטהורה ללא שום קשר לקבוצת המורדים במלך, שמח המלך והחזירה למלכותה ואהבה כבתחילה.
מיד כשחזרה המלכה לכס המלוכה קראה לאותו פקיד המלך שעזר לה בימי עוניה ומרודה, וציוותה לכבדו בכבוד גדול והחזירה לו פי כמה וכמה ממה שהטיב עמה.
זהו המשל, והנמשל, בגלות האחרונה, שהשכינה הקדושה נמצאת בגלות ובעוני, כשיהודי עושה מצוות ומעשים טובים ומטיב עם השכינה הקדושה כביכול, היא זוכרת לו זאת לטובה ולברכה, וברגע שמלך מלכו של עולם יתגלה ויחזיר העטרה ליושנה בבניין בית קודשנו ותפארתנו, אותו אדם יזכר לטובה ולברכה ויקבל שפע וברכה מרובה.
יהי רצון שנזכה לקיים רצונו יתברך תמיד, ונראה בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.