מאן דאמר – אין כוחם אלא בפה
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (במדבר כד, ה).
לכאורה ישנו דבר תמוה ומפליא מאוד בפרשתנו, בלעם הרשע בעל הפה הטמא והעין הרעה שביקש לעקור חלילה את האומה היהודית לגמרי, מברך את ישראל ברכות נפלאות מאוד, מִי מָנָה עֲפַר יַֽעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל (במדבר כג, י), הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא (שם, כד).
עד כדי כך שחכמי ישראל הקדושים מייסדי התפילות מצאו לנכון לקבוע את חלק מברכותיו בתפילה ויתירה מזו, בין הפסוקים הראשונים הפותחים את סידור התפילה בנוסח אשכנז והפסוקים הראשונים אשר מלמדים את ילדי ישראל בתלמודי תורה, הוא לא אחר מהפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", אותו אמר בלעם הרשע! אם נשאל אדם שלא יודע שיתבונן ויאמר לנו מי אמר פסוק זה, ודאי יאמר שה' יתברך או משה רבינו אמרו, אך במציאות פיו הטמא של בלעם הרע הוציא מילים אלו וצריכים אנו להבין כיצד זאת.
אלא באים רבותינו במסכת סנהדרין (דף ק"ה עמוד ב') ומגלים לנו את הסוד, מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו עליהם לקללם, כל כוונתו ומגמתו של בלעם היה לקלל את ישראל, אך ה' יתברך שׂם חכה בפיו ומנע זאת ממנו, וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם (במדבר כג, ה), רצה בלעם לעקם את שפתיו ולהוציא קלל, אך ה' יתברך תפס את לשונו ושׂם בה כמין רסן שמנע ממנו לקלל, אלא רק לברך. וְלֹֽא אָבָה ה' אֱלֹקֵיך לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּֽהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֵיך לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה (דברים כג, ו). בלעם ביקש לומר שלא יהיו לעם ישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות ובמקום זה יצא מפיו ברכה מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל (וכן הלאה מפרטת שם הגמרא באריכות של כל הקללות שביקש בלעם לקלל את ישראל).
ויתירה מכך אומרים רבותינו שאכן כל ברכותיו של בלעם הרשע הפכו לקללה ונגד עם ישראל, חוץ משני דברים שאמר, כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות – מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל!
♦♦♦♦♦♦
בלעם ביקש לעקור את בתי הכנסיות ובתי המדרשות מעם ישראל, אך את זה ה' יתברך לא נתן בידו, כיון שזה יסוד הקיום וההצלחה של עם ישראל, את קול התורה והתפילה המהדהד בתלמודי התורה בישיבות ובבתי כנסיות, הקב"ה לא נתן לבלעם להפסיק, מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו (יומא כח ע"ב), מעולם לא.
וידוע שבאחת הפעמים התכנסו אומות העולם וחשבו ביניהם כיצד אפשר לגדע ולהכרית חלילה את האומה היהודית מן העולם, העם שנמצא לבד, ולא מתחשב בגויים, הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּֽׁב (במדבר כג, ט). לבסוף העלו את נשמת בלעם הרשע באמצעות כישוף ושאלו אותו את הקושיה החמורא, כיצד אפשר להביס את האומה הזו?
השיב להם בלעם הרשע ואמר, צאו וראו בבתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם אם קולם מצפצף עדיין בתורה ובתפילה אין אתם יכולים עליהם, שכבר הקדימם אביהם הזקן – יצחק אבינו ואמר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב), כשהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשיו (בראשית רבה סה, כ), בזמן שישראל עוסקים בתורה ובמצוות (עושים רצונו של מקום) אין שום אומה ולשון יכולה עליהם (ילקוט שמעוני כי תשא רמז שצ"א). בלעם הרשע היה בעולם האמת והוכרח לומר אך ורק את האמת, שבתי הכנסיות ובתי המדרשות הם היסוד והקיום לכלל האומה היהודית, ולכן מוכרחים אנחנו לחזקם בכל עת.
ולכן בפסוק זה פותחים הילדים הקטנים את התפילה בתלמודי התורה, מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, לחזק את רוחנו ולהחדיר בתוכנו, שאת קול התורה והתפילה, לא יוכלו לקחת אומות העולם מאיתנו, והוא זה שמגן מציל ושומר עלינו.
♦♦♦♦♦♦
שירת התורה והמצוות
באחד מנדודיו של אדוננו הצדיק רבינו חיים בן עטר זיע"א, שקרבים אנו ליום הילולתו (יום ראשון – ט"ו תמוז), הגיע לעיירה קטנה וחיפש אחר בית שגרים בו יהודים כדי שיוכל להתאכסן בו. משמים הובילוהו לביתם של משפחה פשוטה, שהיו מצטיינים ומהדרים בהכנסת אורחים ורגילים בהם. משנכנס, ראה רבנו כי על כל בני הבית שורה קדושה מיוחדת, ואף על קירות הבית חופפת אוירה של חן יחודית, השראת שכינה, וזאת למרות שמכותלי הבית היה ניכר שדרים בו בדלות ובהסתפקות במועט.
התפלא רבנו על הקדושה שהרגיש במקום וניסה לדלות מפי בעל הבית ובני ביתו את הסיבה לכך, אולי הם מהדרים בקיומם של המצוות בצורה מיוחדת, או שמא ניסיון גדול בא לידם ועמדו בו בגבורה, עד שהסכים בעל הבית וסיפר את אשר ארע בביתו:
ביתם היה בכל עת פתוח לרווחה לכל החפץ לבוא ולהתארח, יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך (אבות א, ה), ובין הבאים אליהם היה אדם זקן שמפעם לפעם היה מופיע ומתארח בביתם, נוהג בהם כבוד ואף מעניק מתנות לכל בני המשפחה. "אנו היינו רגילים לברך ברכת המזון יחד עם כל הבנים והבנות בשמחה ובקול רעש גדול", וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל (מושאל מיחזקאל ג, יב), מספר בעל הבית, אך באחת הפעמים פנה הזקן ואמר לנו: "רואה אני שמקפידים אתם לברך ברכת המזון בקול רם, וחושבני שאינכם עושים כהוגן, הקב"ה שומע גם כשמברכים בלחש ואינו זקוק שיצעקו את התפילות והברכות". קיבלנו את דבריו ומכאן ואילך הפסקנו לברך ברכת המזון בקול רם (יעוי' בשו"ע סימן קפ"ה ס"ג ובמשנ"ב שם סק"ג דטוב לעולם לברך בקול רם כי הקול מעורר הכונה, וע"ע בבא"ח פרשת חקת סעיף ז' שיש אומרים שאם לא השמיע לאוזניו את ברכת המזון לא יצא ידי חובה, אך לעניין הלכה נוקטים שיצא ידי חובה בדיעבד, וכפי שהאריך בזה מרן זצוק"ל בהליכות עולם ח"ב עמוד ס').
לאחר זמן מה הופיע שוב הזקן ואף הפעם הביא עמו מתנות מיוחדות וממתקים לילדים. בליל שבת קודש כששבו מבית הכנסת והחלו לשיר 'שלום עליכם' בקול רם, גער בהם הזקן והזכיר להם שהקב"ה אינו זקוק שיצעקו. המלאכים שמלווים את האדם ביום שבת קודש נמצאים בתוך הבית ולא בחוץ ולכן אין צורך לצעוק. אף הפעם שמעו בקולו וקיבלו את דבריו.
בפעם הבאה שהגיע הזקן ועמו מתנות מיוחדות היה זה בערב פסח, אך הפעם התנה בפני בעל הבית ואמר, כי מוכן הוא לבוא ולהתארח בביתם אך ורק אם יאמרו את ההגדה בשקט ולא בצעקות.
הפעם התקשה בעל הבית להסכים, הוא ידע שאשתו הצדקת מחכה ללילה הזה זמן רב וטורחת חודש שלם בניקיונות הבית כדי להגיע ללילה הקדוש הזה שאומרים בו כל בני הבית את ההגדה יחד בקול רם ובשמחה.
ניגש בעל הבית לאשתו הצדקת והתייעץ עמה, השיבה לו אשתו: "שתקתי כשהוא עקר את 'ברכת המזון' מפיהם של ילדנו. מחלתי כשהשתיק את זימרת 'שלום עליכם' ממעוננו. אך את הלילה הקדוש הזה שבו נוטעים את האמונה לכל השנה כולה אינני מוכנה לאבד. למרות שאני מהדרת אחר אורחים, את הגבול הזה לא אעבור, את האמונה שלנו אני לא אתן לו בשום פנים ואופן, תחזיר לו את כל המתנות שהביא, אין לנו חפץ בהם".
משסיים האיש לספר את סיפורו, קרא אור החיים הקדוש בהתרגשות ואמר: עתה ידעתי מפני מה זכיתם שקדושה תחפוף על ביתכם ותקרון מפניכם. עשיתם כל כך נחת רוח לבורא עולם כשברכתם את ברכת המזון ואמרתם את 'שלום עליכם' בקול רם ובשמחה, והיה זה היצר הרע בכבודו ובעצמו שהתחפש לאותו זקן וביקש לעקור את ההנהגות התמימות והנפלאות מביתכם, בזכות אשתך הצדקת הצלחתם לעמוד בניסיון וגרמתם לשכינה שתשרה בביתכם.
יהי רצון שזכות הצדיק תגן בעדנו ונזכה לראות בישועה השלימה במהרה, אמן.