השעה: 1:20. יום שישי. חוף אכזיב.
הים גועש באופן ציורי. הגלים מתנפצים מי בסער מי בזעף, ובכל זאת השמש מציצה מבין העננים ושוטפת הכל באור יפהפה.
"אפילו יורדי ים ותיקים היו מתלהבים מהנוף הזה", אומרת גיסתי.
אנחנו מטיילים לאורך החוף. שתי משפחות ירושלמיות שנסעו לשבת ליד הים.
השחפים צווחים. האמת היא שמאד קר. אבל ילדי גיסתי לבושים כאילו אמצע החופש הגדול.
חנוך לבוש חולצה קצרה ודקיקה, תמר בשמלה תכולה קלילה ושלמה הוריד את הגרביים ממש עכשיו. קר לי רק להסתכל עליו.
"את לא הולכת להכריח אותו לשים גרביים לפחות"? אני תוהה, "תראי אותו. הבהונות שלו מכחילות".
היא מצטחקת. "מלחמה אבודה. נקודה".
"אבל הוא יצטנן", אני מהדקת ליונתן שלי את המעיל. הוא יושב עלי, תינוקי בן השש, מתכרבל. מבטו מהורהר אל הים הגדול.
גדלתי על האמונה שמזג אוויר חריף וקר עלול להפיל למשכב יותר מכל דבר אחר. "גופיה חמה מסוכות עד שבועות", הייתה דודה שלי נואמת.
עכשיו יושבת גיסתי לאה על הסלע ועיניה הטובות רגועות להפליא, על אף שהיא יוצאת חוצץ נגד כל אותן מוסכמות עליהן גודלנו. הילדים שלה טוענים שחם להם ומעדיפים בגדים קצרים.
"נראה לך שילד שנמצא בכזה מצב של אושר יכול להצטנן?" היא מחייכת אליו בחיבה עמוקה. הוא בהחלט מעורר כזו. מאושר כעפיפון, מתרוצץ יחף כציפור ים חטטנית ופעלתנית.
העיניים שלו זורחות, והוא נראה כמו אחד שלא יכול להכיל את כל הטוב הזה.
לא, לא נראה לי שהוא יצטנן.
ובכל זאת, קר. הרוח חודרת לעצמות, טיפות ים קטנות וקרירות ניתזות על פנינו בסערת גל גל.
"אריאל, לא להוציא את המגפייייםםםםם!" אני קוראת מזדעקת. "בשום אופן אתה לא מכניס רגליים לים".
"תני לו", אומרת גיסתי לאה הזחוחה, "מה כבר יכול להיות?".
לא יודעת. אין לי מושג מה יכול להיות. אבל נראה לי מוזר מאד להכניס אצבע לים הזה כרגע.
תמר שלה, למשל, לא חושבת ככה. היא משתלבת בו היטב. היא מכניסה בהחלט את האצבע ואת היד ואת היד השנייה. הידיים שלה כחולות מכפור. אני מציצה ורואה מזווית העין שלאה רואה את זה, ועדיין מחייכת. לא נעים לי להיות נביאת הזעם. אני שותקת.
הזמן חולף בעצלתיים, נוף שחף, חוף ורוח.
אני נרעדת בתוך המעיל. יפה יפה פה, אבל קפוא.
אני חוזרת איתם לחדר, שלא יצטננו לי חלילה. יום שישי, שינוחו קצת לפני שבת. קר בחוץ.. קר…
לאה אומרת שהם נשארים עוד קצת ושניפגש בהדלקת נרות.
שבת בבוקר. תשע וחצי.
כבר תשע וחצי?
מישהו דופק בדלת חדרנו, דופק ומשתעל, משתעל ודופק.
"ידעתי", אני מהרהרת בניצחון עגום "מישהו שם התקרר",
"מה אתם נועלים?" שואל אריאל כשאני פותחת לו.
ומשתעל.
ואז משתעל שוב. בחזקה!
"אבא אמר לי להגיד לך שעוד מעט קידוש. אמא.. כואב לי הגרון.. ותראי את יונתן!".
סמוק לחיים, מתפתל יונתן המוגן שלי במיטתו תחת השמיכות.
הדלת פתוחה ומהחדר הסמוך נשמעים קולות צהלה ורינה.
הרוח מטלטלת את הדלת. אני הולכת לסגור, ורואה את איתמר היחפן הקטן מתרוצץ יחף, בבגדי שבת על הסלעים.
לפנות ערב, סעודה שלישית
השבת עברה עלינו בין אדוויל לאקמול. יונתן הקטן קדח והרעיד. אריאל הגדול
לשאר הילדים שלום, אמנם. אולי כי לא היו כל הזמן בטווח ראייתי (הגדולה שיחקה עם הגדולה של לאה אי שם בדשא, והשלישית הייתה עסוקה בהחלפת מכתביות אי שם).
למותר לציין, כי ילדיה של לאה כולם, שישה במספר, בריאים ועליזים ברוך השם, מחייכים אל הרוח נטולי מעיל ואפודה.
ילדים שהניחו להם להתרוצץ בכל מזג אוויר ובכל מדינה, שאבו כוחות מהסערה, בריאות מהגשם, עיזוז מהרוח ועצמה מהים.
ילדים שכוסו ונשמרו ועוטפו ונצפדו הצטננו והתקררו ונדבקו בכל מחלות הילדים באשר הן.
את המשכה של השבת בילינו על שפת הים.
אני וילדיי הלבושים היטב ומשתעלים והיא וילדיה היחפים ומלאי המרץ.
בסופת שלג הבאה, אני שולחת אותם יחפים בשלג.