בפרשת השבוע-פרשת תרומה, מתארת התורה הקדושה את ציווי ה’ לבני ישראל לתרום לצורך הקמת המשכן, שתכליתה לבטאות ולהראות את אהבת ישראל לאביהם שבשמים וזאת על ידי שאנו לוקחים את הדבר שאנו אוהבים, את הכסף והזהב, ונותנים אותו להקב”ה, בזה הקב”ה חפץ, “מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ”- תרומה שמבטאת אהבה התרגשות ושמחה כלפי ה’ יתברך.
וזהו שאמר שלמה המלך בחכמתו (שיר השירים ג, ט-י): “אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן: עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם”, שלמה המלך בנה בית מפואר לה’ יתברך, עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, רְפִידָתוֹ זָהָב וכו’, אך זה לא העיקר, אלא העיקר הוא “תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם” העיקר זה האהבה של ישראל לאביהם שבשמים, זה בית המקדש של הקב”ה, תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה…
ישנם אנשים שדואגים להזכיר לנשותיהם ולומר להם בכל יום שהם אוהבים ומעריכים אותן, אך הם אף פעם לא ביטאו אהבה זאת בשום דבר, ולכן לאחר תקופת זמן קצרה הם מתפלאים שנשותיהם מתפרצות עליהם בטענה וזעם פנימי: “אתה לא אוהב אותי”, ולא מצליח אותו אדם להבין, “אני לא אוהב אותך? הרי בכל יום אני דואג לומר לך שאני אוהב ומעריך אותך”.
האשה עונה בחזרה ומשיבה לבעלה: “במה ביטאת את אהבך? מה עשית בשבילי? קנית לי בגד או תכשיט יפה? לא! רק דיברת דיבורים.. אני רוצה שתראה את אהבך, תבטא אותה במעשים”
על האדם לבטאות את אהבתו במעשים, כפי שאומרים רבותינו (יבמות סג ע”א) שרבי חייא כשהיה עובר בשוק ומוצא שם פריט יפה כגון שרשרת עגיל או טבעת של נשים וכדו’ היה קונה אותו, עוטפו בסודר ומביאו לאשתו במתנה, “אין כמוך בעולם, ראיתי את התכשיט הזה היום בחנות ואמרתי בלבי שאני חייב לקנות לך, את חביבה לי יותר מכל הכסף והזהב שבעולם”.
ככה זוכים לחיות לאורך ימים ושנים באהבה וכבוד הדדי, תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם (שיר השירים ג, י), וכך זוכים להשרות את השכינה בבית, איש ואשה זכו שכינה ביניהן (סוטה יז ע”א).
ובעניין זה נספר, היה צדיק אחד שזכיתי להכירו בצעירותי ולשמוע ממוסריו הנפלאים והמרגשים, רבי שמעון ביטון זצ”ל, רבה של הוד השרון, אשר למד בישיבת פורת יוסף אצל הגאון רבינו עזרא עטיה זצ”ל.
סיפר אחד מקרובי משפחתו שלפני תקופת החגים ניגש הרב לאשתו ואמר לה: “החגים מתקרבים ובתורה נאמר (דברים יד, כו): וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ, ביתו זו אשתו (יבמות סב ע”ב, וע”ע סוכה כז ע”ב), אני רוצה לקחת אותך לחנות זהב כדי שתבחרי תכשיט כרצונך ואני אקנה לך” (הרב השתכר במשכרות חשובה כיון שהיה רבה של העיר הוד השרון).
שמחה הרבנית וקבעה מועד וזמן לדבר, לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה (שמות ח, יט). הרב הצטרף לרבנית וביחד הלכו לקנות את התכשיט, כשהגיעו לחנות הרב ניגש לפינה ולמד בספר ובינתיים הרבנית בחרה את התכשיט המיועד.
לבסוף בחרה הרבנית שני תכשיטים כמעט זהים זה לזה, ושאלה את הרב מה הוא היה בוחר ומעדיף, זה או זה.
אמר לה הרב: “תקחי את שניהם, בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ (קהלת ז, יח), זה בסדר”.
“מה פתאום” ענתה הרבנית, “זה יקר מאוד”.
“זה בסדר, השיב הרב ברוגע, “את יקרה לי יותר מהם..”.
זה כבוד ואהבה אמיתית! זה לא הכסף והזהב אלא תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם (שיר השירים ג, י), זו אהבה שבאה לידי ביטוי ובזכותה זוכים לחיות לאורך ימים ושנים בהרגשה נפלאה, ומשרים את השכינה בבית, איש ואשה זכו שכינה ביניהן (סוטה יז ע”א), שם הויה ברוך הוא נמצא בתוכם. את זה צריך לשים אדם מול עיניו תמיד- איך לעשות ולגרום שה’ יתברך ימצא בניהם וישכון בתוכם, “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות כה, ח), בתוך כל אחד ואחד (אלשיך שמות כה, ט ד”ה ועוד יתכן) וכך זוכים לדור ישרים מבורך, בנים ובנות יראי ה’ בתכלית בעלי מידות יקרות ואציליות, כיון ששורשם בקדושה וטהרה, מתוך השראת השכינה הקדושה.
יהי רצון שנזכה שתשרה תמיד השכינה בתוכנו, נחיה באהבה ובידידות, ונראה בקרוב בקרוב בביאת הגואל ובבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.