שלום בית -בדיקת הרגישות

"וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כג, סו-סז).

רש"י אומר – "ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו".

יצחק ראה ברבקה את שרה אימו. רבקה נעשית דוגמת שרה אימו.

זה פלא, לראות כיצד מבית כזה של עובדי ע"ז, רוצחים, שודדים – יצאה רבקה…

לבן היה שודד. "וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן" (שם, כט). מדוע רץ? 'אל העין'… מה יש לך אל העין?

יש כמה פירושים להסביר הדבר. אבל פירוש נחמד שראיתי – מה זה אל העין? – על ממון.

ראה צמידים על ידה של רבקה. הבין כי האיש הזה (אליעזר) מיליונר! לכן מיד רץ.  אל העין – אל הממון…

וירוץ 'אחרי' העין. איזה אות מגיעה לאחר האות ע'? – פ'. אחרי הי' באה האות כ', ואחרי נ' באה האות ס'. רמז לאותיות "כסף", כפי שהסביר הגר"א על הפסוק "עַיִן תַּחַת עַיִן" (שמות כא, כד).

לבן רץ, עבר את ה-ע' (פ' דילג מעליה), ועבר את ה-י' וה-נ', והגיע ל'כסף'.

"וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל" (בראשית כג, לג) – הניח לו סם המוות… רצה לרצוח בן אדם שהוא חף מפשע!

אליעזר רק רצה להציע שידוך לבת שלהם, שמשידוך זה יהיה לה עושר ויהיה לה כל טוב – ומה עושים לו? שׂמים לו  סם באוכל…

בתוך משפחה כזו גדלה רבקה…והצליחה לצמוח נשמה זכה..

♦♦♦♦

"וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ… וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו" (שם, יח-כ).

מיהרה כדי להספיק…  כי גם הגמלים וגם העבדים 'מסכנים' צמאים…

ייתכן כי לרבקה היו הרבה 'הערות' להעיר בדבר. יכלה לטעון טענות רבות על התנהגותם של אליעזר ועבדיו, על האופן בו הם משתמשים בילדה קטנה…

אך היא לא טענה כלל! להיפך, עמדה ושרתה אותם!

♦♦♦♦

רבקה היתה בת 3 שנים. אף אם נאמר כי היתה גבוהה, ומשום כך יכלה להרים כדים והכל – מ"מ הגובה שלה היה ביחס לדור שבו חיה, ובודאי שגם הגמלים שהישקתה היו גמלים שמנים וגבוהים. "עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו"…

אליעזר מבקש ממנה "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ".

יכלה רבקה להשיב 'קח את הכד ותשתה בעצמך. מה אתה רוצה ממני?!' – אך רבקה לא השיבה כך. 

ועוד שאליעזר ביקש "הַגְמִיאִינִי נָא" – אני לא יכול לשתות בעצמי. אני אפתח פי ותשפכי לתוכו – כמו עשו שביקש מיעקב, להבדיל…

רבקה מסכנה, היתה ילדה קטנה, למה אתה צריך לעשות לה דברים כאלה? שהיא תשקה אותך?!

אבל היא לא העירה דבר. אדרבא. חשבה לעצמה, 'כנראה הוא עייף ורצוץ, מסכן, הגיע לגדר של סכנת נפשות… פיקוח נפש דוחה'… – הלכה היא בעצמה והישקתה.

"וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ" – אמרה לו – 'שתה'. אני ממתינה.

"וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת".

" וַתְּמַהֵר… וַתָּרָץ עוֹד" – מה יש? היא רצתה להספיק הכל!

♦♦♦♦

צריך להבין. וכי רבקה כל כך תמימה? וכי לא 'אִכְפַּת' לה מעצמה לעמוד ולשרת את כל העבדים והגמלים הללו?!

הרי יש שם עבדים. יש בני אדם גדולים וגבוהים שיכולים לעשות את הדברים האלה בעצמם!

היתה צריכה לטעון "מה פתאום שאני יעשה את זה… מה אני הפכתי להיות השפחה של אבא שלך?! הנה קח כד, תשתה כמה שאתה רוצה, ואח"כ תיתן גם לגמלים שלך. די לי בחסד שאני אתן לכם להשתמש בכד!"

רבקה אימנו, תגידי כמה מילים – "זה לא הוגן… מה אני צריכה לשבור את הגב שלי והם ישבו לנוח?"

אבל רבקה אמנו מלמדת אותנו יסוד גדול!

'לא מעניין אותי מה ההתנהגות של האחרים, הגם שהם מתנהגים כ"פרזיטים" ואכזריים. אותי מעניין לעשות את מצוות ה' שציווני על החסד… הקב"ה הביא לי מתנה לעשות חסד… אני אקיים את המצווה עם כל הנשמה, כמו אברהם אבינו, ששרת ערביים המשתחווים לאבק רגליהם, ונתן להם עגלים'!

כשראה זאת אליעזר, שמח! – "אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק"… זה בדיוק הדגם שהוא חיפש. וזה המבחן שהוא עשה. הוא רצה לראות האם זה גדר של אברהם אבינו "וירוץ… מהרי לושי ועשי עוגות…" – האם היא בדגם הזה או שהיא עושה "חסד סטנדרטי"…

ורבקה קיימה חסד ללא גבול, היא היתה מוכנה גם להשקות גמלים. הביאה לפניהם אולי כמה מאות ליטרים… ועשתה זאת ללא הערות!

זה לימוד ההשכל מכל הפרשה הזאת!

♦♦♦♦

"תגיד, הוא לא יכול לעשות משהו? רק אני צריך?!" —

אותך זה לא צריך לעניין! – אתה תעשה מה שאתה חייב לעשות! גם כאשר השני לא עושה את מה שמוטל עליו! 'השני' לא צריך לעניין אותך, אם עושה או לא.  אל תעיר שום הערה!

"אַל תָּעִירוּ וְאַל תְּעוֹרְרוּ" (מושאל משיר השירים ג, ה)…

אתה תעשה את מה שאתה מצווה!

זה מהלך החיים הנכון שבין האיש לאשתו.

תמיד יש ויכוחים. הויכוחים בבית…

הבעל אומר לאשתו 'תראי…', פותח לה רמב"ם… 'תסתכלי מה כותב הרמב"ם, את רוצה לדעת איך את צריכה להתנהג עם הבעל? – הרמב"ם אומר כמלך! תסתכלי! כמו מלך! אני המלך פה! ככה את צריכה לכבד אותי'…

והיא משיבה כנגדו – "אתה הוא שחייב!" – 'תראה, יש גמרא מפורשת… 'חייב אדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו!' [כך פסק הרמב"ם (הלכות אישות טו, הלכה יט) "שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו", והוא עפ"י הגמרא "ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו" (יבמות סב:), ]…

"ולכבדה יותר מגופו", יותר מהגוף שלך… תראה איך אתה מסתרק ומסדר את עצמך… האם אתה מחבב אותי באותו האופן? האם ככה אתה דואג לי?! נו… איפה הכבוד שמגיע לי?'…

ויכוח סוער שבין הבעל לאשה, מי חייב בכבודו של מי…

היא מראה לו גמרא והוא מראה לה רמב"ם…

ומה עושים? איך פוסקים את ההלכה?

פסק ההלכה –

"כל אחד ידאג לפסוק (לקיים) את ההלכה שלו, שנוגעת לו… אל תדאג 'לפסק' של הזולת"…

וכך זוכים לחיים תקינים ואמיתיים – כשאדם חי כדי 'לקיים את רצון הבורא יתברך ממני'.

אם רצון הבורא יתברך ממני שאני אעשה חסד – אעשה חסד. וכשרצון ה' ממני שאני יאהב אותה – אני יאהב אותה יותר מנשמתי ויותר מחיי! יותר מהכל! הכל!

ואל תאמר "הרי היא לא עושה את חלקה כלפי…?" – זה לא צריך לעניין אותך! אתה תעשה את חלקך!

אתה מחוייב לאהוב אותה. יש לך ציווי. האשה היא לא "סתם בן אדם", אלא מוטל עליך החיוב לאהוב את אשתך כגופך.

– "אבל היא כל הזמן מעירה לי הערות. מה אני יכול לעשות?…" – אותך זה לא צריך לעניין!

ברגע שהאדם יחיה באופן הזה, חייו יהיו חיי גן עדן! גן עדן עלי אדמות! לא יהיה לו שום הערה עליה! הוא יתרגל לחיות בלי להעיר לאשתו.

'זה לא תפקידי זה תפקידה. אני צריך לדאוג לעשות את התפקיד שלי בשלמות, ואז בעצם אולי במשך הזמן אם אזכה, אז גם הצד השני יעשה את התפקיד שלו בשלימות'…  – עם מחשבה זו יוכל האדם לחיות את החיים המאושרים.

♦♦♦♦

היה אחד שאשתו היתה רעה כלפיו. תמיד דאגה שיהיה לו רע.

פעם היא שמעה דרשה בשיעור תורה – כנראה חשבה קצת להשתנות…

ומה שמעה בשיעור? – 'כל מי שיש לו אישה רעה בתוך ביתו, אינו רואה פני גיהנום'!

כשחזרה לבית, שינתה את מהותה לגמרי!

בעלה השתומם, הרי שנים היא רק מֵרעה לו…

ואז היא סיפרה לו, כי היתה בשיעור תורה, וזה גרם לה לשינוי – 'אתה חושב שתינצל בגללי מלראות גיהנום?! – אתה תראה גיהני-גיהנום! – בגלל זה השתנתי, אני יראה לך רק טוב עכשיו… למה? כדי שתכנס לגיהינום!

אני נזכר, שפעם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל סיפר סיפור מסויים…

היה דרשן, שהכיר מה מתנהל בביתם של האנשים בשיעורו.

באחד השיעורים הכריז 'אני יודע כי לכל אחד יש איזה בעיה או צרה… כל מי שאשתו עושה לו צרות, שיקום בבקשה…'

כולם עמדו. מלבד אחד…

התפלא הרב, כיצד יתכן?!

השיב האיש, כי הוא לא יכול לעמוד, כי אשתו שברה לו את הרגל…

אבל אלו סיפורים בדרך מליצית בלבד…

♦♦♦♦

"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ – וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה  – וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כד, סז).

'וינחם יצחק אחרי אימו' – כאשר זוג יכולים לחיות באהבה, אין נחמה גדולה בעולם מזו! זוהי הנחמה האמיתית!

וזו הדאגה האמיתית שצריך אדם לדאוג, שכל הזמן לא תיפסק!

הרב חיים יצחק אייזיק שר זצ"ל,  ראש ישיבת סלובודקה, כותב שתכלית קיום המצוות היא לאהבה את ה'.

כשאתה עושה את המצווה בשמחה, בדבקות, אתה נכנס לאהבת ה' יתברך. משהו נפלא מאוד.

כל מצווה שתעשה אותה בשלמות, אתה תיכנס לאהבה, תגיע למדרגה של אהבת ה'.

והאהבה הזו נמצאת בלב!

בשביל שבן אדם יעשה את המצווה בשלמותה, הוא חייב רגשות, שיהיה לו רגש – ואם אין לו רגש, ה' ירחם!

חייב שיהיה לו רגש. רגש זה הרגשת הזולת. הרגשת הדבר.

ולגבי קיום המצוות, ההרגשה שצריכה היא, להרגיש את ה' יתברך… ההתרגשות בקיום המצוות.

שאתה מניח תפילין, אתה מתרגש. אתה קורא ק"ש, אתה מתרגש. אתה נוטל לולב, אתה מתרגש…

יש איזה הרגשות פנימיות, שלפעמים אף הלב מרגיש את הדבר… 'נשא לבו את רגליו' (רש"י בראשית כט, א).

כאשר האדם לא מעורר את ליבו, כאשר הלב לא ער לרגשות – הדברים נעשים כמו מצוות אנשים מלומדה. אין לו את ערך המצווה, כי הלב לא הרגיש.

כשבן אדם מרגיש שהלב עושה את הדבר, ניכר כי לא הידיים מקיימות לבד!

אף כי אנו מצווים ליטול לולב,  לקשור תפילין על הידיים ולהניחם  על הראש או להתעטף בציצית – כל אלו הם פעולות של הידיים –

מ"מ משהו מסתתר מאחור, שהוא חייב לפעול איזה התרגשות. ההתרגשות הזו בעצם הכוח המחבר בין המעשה שעושים לעניין של הלב לאהבת ה'.

זה גדר של מצווה, לעשותה מתוך אהבת ה'.

לפי זה יתבארו דברי הגמרא ביבמות בנושא אהבת האדם לביתו, לאשתו.

כך אמרו שם (סב:): תנו רבנן אוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וגו' – עליו הכתוב אומר 'וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא' (איוב ה, כד).

והמשך הגמ': האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו עליו הכתוב אומר 'אָז תִּקְרָא וה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי' (ישעיהו נח, ט).

אומר רש"י – מה המעלה הזאת לישא את בת אחותו? – געגועי אדם רבים על אחותו.

יש לו געגועים רבים על אחותו, אפילו יותר מאשר מאחיו. ומתוך כך נמצא מחבב את בת אחותו, מחבב את אשתו, ומתוך כך יזכה לבית שתשרה השכינה בתוכו, שיש אהבה.

הרמב"ם (פרק ג' הלכות איסורי ביאה) אומר – שהוא הדין בת אחיו. 'ומצוות חכמים' כותב הרמב"ם – 'שיישא אדם בת אחותו וכן הדין בת אחיו שנאמר מבשרך לא תתעלם'.

דעת רבינו כמו שאמרו במדרש, נשא אדם אישה מקרובתיו – עליו הכתוב אומר 'זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי' (בראשית ב, כג) – זה בשרו.

אהבת הקרובים היא טבעית, זוהי אהבה שהיא בטבע. כמו שרבותינו אומרים, אדם קרוב אצל עצמו – לא עצמו בדווקא, אלא הוא הדין בקרוביו…

אהבת האיש לאשתו באה מחמת מעשה שניהם. שהוא מיקרה להם. ובהתחבר שתיהם אז יהיה האוהל נכון, ויהיה שלום בבית. וידוע שאין לך קרוּבה שיכול אדם לישא יותר מבת אחיו. אין יותר קרוב מבת אחותו, כי דודתו הרי אסורה עליו. וכן אחות אביו אחות אימו זה כרת.

רק בת אחיו או בת אחותו יכול לישא.

על כן אמרו חכמים שעליהם אמר המקרא ומבשרך לא תתעלם.

לדעת רש"י וגם לדעת הרמב"ם – מכיוון שמצוות האהבה היא מצווה שכל קיומה תלוי בהרגשי הלב, הרגשות. כאשר לאדם אין רגש, הוא נטול רגש, צריך לרחמי שמיים! בית כזה פשוט צריך הרבה רחמי שמיים!

לפעמים יש לאדם מום מסויים. אך מום של נטילת הרגש הוא חמוּר. הוא לא יבין את הזולת, לא יבין את אשתו, לא את בנו ולא את בתו – לא יבין! אין לו שום רגש! הוא יבין בקושי את עצמו. כי הוא קרוב רק לעצמו. זהו בעצם גדר המצווה.

לפיכך צריך לעורר את רגשות הלב כראוי, שיהיה הלב נכון לקיים המצווה על אמיתותה. על כן ציוו חכמים שיישא אדם את קרובתו המותרת לו, למען יצטרפו יחדיו שני ענייני אהבה – אהבת קרובים ואהבה טבעית, יחד עם אהבת אשתו המקרית, וכך יתחזקו אצלו רגשות אהבה ותכלית השלימות, ותתקיים המצווה כדת וכראוי.

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב, כד) – הוא מרגיש 'הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי' – הוא כבר מרגיש שאשתו כבשרו.

כאשר כואב לה משהו – הוא מרגיש מיד. מיד!

כשנכנס הביתה, הוא מרגיש בדיוק,  היא לא צריכה לספר לו. הוא כבר יודע איזה עצב עבר עליה.

אפילו כאשר לפעמים הוא נמצא באיזה מקום מרוחק ממנה, הוא מרגיש איזה עצב. מה קרה? כנראה יש איזה משהו שעובר על אשתו כעת, מסכנה, היה לה איזה עצב, איזה דבר שגרם לה עצבות. ואז כשהוא חוזר הביתה, מיד על המקום הוא שואל 'מה קרה? מה היה? הכל בסדר?'

והיא טוענת כי הכל בסדר גמור… אבל הוא מבקש ממנה שבכל זאת תספר מה קרה עימה… – הוא מרגיש! זה הרגש.

וכאשר אין לו את הרגש הזה, היא מסכנה, אכוּלה מבפנים.

כשהיא מוזגת לו לאכול, ורואה את מצב רוחה, במקום לשאול אותה מה קרה עימה או לעודד אותה, הוא מתחיל – 'כל הזמן הפנים שלך ככה עצובות'…

לא די במה שקרה לה, מסכנה, הוא עוד מוסיף לצער אותה בחטא על פשע!

רגשות!

אדם שאין לו רגשות… ירחם ה'…

ואיפה הרגשות נמצאות – בלב!

♦♦♦♦

אומר החזו"א: כשואלים אותי הבחורים – מה לבדוק בשידוכים?

אני משיב תמיד – תבחנו אותה בכמה בחינות, בכמה סיפורים… כשהיא תספר שלאיזה בת ארע משהו… או לאיזו חברה… תשאלו 'מה בדיוק… מה?' והיא תספר.

ואז המבחן היא לפי הסיפור הדברים שלה. תלוי איך היא מספרת, איך היא הבינה את המתרחש. תלוי איך היא הרגישה בזמן שהיא מספרת.

אתה מבין בדיוק בין ריסי עיניה מה בדיוק הרגשות שלה. האם יש לה רגישות? האם הלב שלה כואב על הזולת? האם קרובה לעודד או לעזור?

'מסכנה אחת באה ואמא שלה לקחה אותה לרופא, אמרו לה שהיא צריכה לעבור איזה ניתוח – מסכנה! ממש הכאיבה לי את הלב… כמה עודדתי אותה'… – כן! זה הדרך! מהסיפור הזה ניכר שיש לה רגישות לב!

אם יש לה רגישות אז היא גם תתרגש עלייך קצת, אם חלילה אדם יגיע ח"ו למצב… – אז היא גם תתרגש.

אבל אם אין לה – ה' ירחם!

רגישות לב. איזו דרך? לב טוב!

זה החזו"א, לא אני. זה רגישות שנמצאת בלב. זה לב טוב. הרגשות שנמצאות עמוק עמוק, תקוע בתוך הלב.