האדמו"ר מסקולען מארצות הברית זצ"ל היה איש קדוש, שעסק כל ימי חייו במצוות פדיון שבויים, ובהצלת יהודי רומניה מפני המשנאים שקמו בארץ זו. לאחר שזכה לצאת ממסך הברזל שסגר על רומניה הקומוניסטית והגיע לארצות הברית, המשיך במפעליו הגדולים בזיכוי הרבים ובהפצת יהדות וחינוך בקרב אחים תועים ברחבי העולם כמו בארץ ישראל – כאן הוקמו מוסדותיו המפורסמים "חסד לאברהם" שהשיבו רבים מעוון האדמו"ר עלה בסערה השמימה בכ"ט באב שנת תשמ"ב וזכרו הטהור עדיין נישא בערגה בקרב אלפי יהודים. מזכה הרבים הגאון רבי עזריאל טאובר שליט"א סיפר בהזדמנות מעשה עם מוסר השכל בצידו שלמד מהרבי זצ"ל על משמעות חיי הנישואין.
"זכורני, כי כשבאתי לנחם את הרבי מסקולען זצ"ל בתוך ימי השבעה על הרבנית הצדקת, אשת חבר שהלכה לעולמה, הוא פנה אלי במפתיע ואמר: "אנא, הואל בטובך להיכנס אלי ככלות השבעה". הייתי סבור כי ברצונו לשוחח עמי על עניין דחוף הנוגע להצלתם הרוחנית והגשמית של יהודי רומניה, שהרי כידוע הוא והרבנית עליה השלום מסרו את נפשם על מפעלם הגדול הצלתה ושיקומה של יהדות רומניה המעטירה".
"והנה להפתעתי, כאשר נכנסתי אליו לאחר השבעה הוא נאנח ואמר: "אתה יודע, הרבנית נפטרה, ואני נשארתי לבדי. תורתנו הקדושה קובעת: "לא טוב היות האדם לבדו", ואם כן, היות ואתה מסתובב הרבה בעולם, ברצוני לבקש ממך טובה, חפש עבורי שידוך מתאים.." למותר לציין, מדגיש הרב טאובר, שהרבי לא נשא אשה בת בנים, וגם לא היה זקוק לאישה שתסייע לו בניהול הבית. כל ענייני הבית התנהלו על הצד הטוב ביותר על ידי גבאיו ואנשי ביתו. רק ה"לא טוב" של היות האדם לבדו, הייתה הסיבה שברצונו היה להינשא. הוא הכיר היטב את ההשקפה האמיתית, שמציאותו השלמה של האדם אינה קיימת, כאשר הוא אינו נשוי. זהו גם פירושה וטעמה של ההלכה הקובעת, שכהן גדול העובד בבית המקדש ביום הכיפורים צריך להיות נשוי, ובלא זה הוא פסול לעבודה", וכן הוא הדין לכתחילה לגבי חזן, שליח-ציבור בימים הנוראים, שעליו להיות נשוי. "הנישואין", מטעים הרב טאובר, "משלימים את האדם. ללא שלימות זו הוא נחשב כבעל מום, שאינו ראוי לעבודה. וכן מבואר בלשון הזוהר הקדוש: "מאן דלא איתנסיב…אקרי בעל מום". (מי שאינו נשוי נחשב כחסר, כבעל מום ) השלמה זו של הנשמה, היא השלמת הרובד הפנימי העמוק ביותר. זוהי השלמה המביאה את האדם להשגת האחדות של נשמתו, והוא נהיה "אדם שלם" ולא "פלג גופא" (פירוש: חצי גוף)".
סיפור מופלא נוסף, סיפר הרב טאובר על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל: "היה זה כשעמד והספיד את רעייתו הרבנית, שעימה הוא חי למעלה מחמישים שנה. במהלך ההספד התבטא הרב אויערבאך בהתבטאות נדירה: "לא מוטל עלי לבקש מרעייתי הרבנית מחילה", והבהיר מיד: "מפני שכל חיינו התנהלו על פי השולחן ערוך". הדברים נוראים! לאיזו מדרגה הגיע ה"שלום בית" שהיה בביתם? כאשר שומעים מילים אלו מקבלים חלישות דעת עצומה. והרי הוא לא "נולד" רבי "שלמה זלמן"? גם הוא פעם היה אברך צעיר. כיצד ייתכן כי לא היה לו על מה לבקש מחילה"?
"במשך תקופה ארוכה – מעיד הרב טאובר על עצמו – הרהרתי בדברים אלו. ניסיתי להבין, כיצד בן אנוש בימינו מסוגל להגיע לדרגה כה נשגבה בהנהגת ביתו. והנה, כששמעתי עובדה נוספת על רבי שלמה זלמן, נתיישבו הדברים על ליבי. אחד מתלמידיו נלווה אליו בדרכו לביתו, כשהם משוחחים בדברי תורה. הרב אויערבך הציע לתלמיד כי יעלה עימו לביתו, ושם יסיימו לברר את העניין שעסקו בו. והנה, התלמיד מבחין כי לפני הכניסה לבית, מיטיב הגרש"ז את כובעו ומסדר את מעילו וזקנו. כאילו הוא הולך עתה לפגישה עם אדם חשוב ונכבד. התלמיד הסיק מהנהגה זו כי וודאי ממתינים לרבי שלמה זלמן בביתו אנשים חשובים, ולכן הוא הציע כי יבוא בפעם אחרת כדי לסיים את העניין הנלמד. אך הגרש"ז העמידו על טעותו ואמר לו: כשנכנסים הביתה נכנסים כדי "לקבל את פני השכינה". וצריך להתכונן כראוי. שכינה שרויה ביניהם!"
"לעניות דעתי", מדגיש הרב טאובר, "עובדה זו יש בה מן השבח והמעלה יותר מכל התארים שאדם יכול לקבל, יותר מחריף ובקי, סיני ועוקר הרים, בוצינא קדישא וכו'. איך הוא זכה לכך? כאשר יהודי חי, ובלבו אמונה פשוטה וטבעית שדברי חז"ל על הבית היהודי כמקום להשראת השכינה, אינם מליצות ודרושים, אלא הם אמת פשוטה וברורה, אין פלא כי הוא יכול להעיד על עצמו, גם לאחר חמישים שנות נישואין, שאין לו על מה לבקש מחילה. הוא חי באמונה תמימה שבביתו יש בעל בית אחד שהוא בורא עולם. וכך הוא אמנם אמר: "את כל הנהגת הבית נהגנו על פי השולחן ערוך". לא לחינם הדריך הרב שך זצ"ל אברך צעיר שבא להתייעץ עימו אודות הנהגת עסקי ביתו, כי עליו לדבר עימה ביחס של כבוד והערצה, יחס זה הוא היחס המתאים לשכינה הקדושה השרויה ביניהם".
