אנחנו חדשים בשכונה. זה לא כל כך פשוט להיות חדש. אף פעם ובשום מקום. התחלות הן תמיד דבר קשה. האם יהיה לנו נחמד פה, השכונה? שכנים? מוסדות לימוד?
משקל מיוחד לתחושת החוסר ודאות מוסיפה העובדה שאישית, עדיין לא 'מצאתי את עצמי' מאז שעקרנו לעיר האחרת.
היום הלכתי למכולת לראשונה. זו הייתה חוויה נחמדה כי המכולת ממוקמת בלב גינות ופרחים והשכונה הזאת באמת – יפה מאד. אבל בחזרי, במצב רוח מרומם יש לציין, פגשתי את ג. שכנתי החדשה. הכרתי אותה בשבת האחרונה כשכולנו ירדנו עם הילדים למטה, והיא ואנוכי התיידדנו מעט. אני מרגישה שהיא נמשכת לדבר איתי ומתעניינת בי מאד, ולא אכחיש כי הדבר מחמיא לי מעט. שהלוא בת אנוש פשוטה אני, ודברים כאלו עושים לי טוב על הלב.
אחרי שהחלפנו מידע בסיסי, מידע חשוב כמו מקום העבודה של הבעלים ומקום העבודה (או במקרה שלי – אי מקום העבודה) שלנו, מקום הלימודים של הילדים, אחרי שסיימנו עם המידע הבסיסי הזה, ראיתי איך היא אומדת ושוקלת הכל. איך מוחה מעבד את כל הנתונים, מקדד, מקטלג, ומסיק מסקנות. ממש שמעתי את הגלגלים עובדים שם. והתוצאה – הייתה מהירה משחשבתי ואף גלויה מכך: "החיים שלך" היא אמרה, "קלים מאד ונוחים מאד. רק חמישה ילדים, את לא עובדת. תכפילי את מספר הילדים שלך ותוסיפי עבודה מחוץ לבית ותקבלי – אותי!".
איכשהו הצלחתי להתגבר עם ההלם הנורא שאחז בי מול חוסר הטאקט שלה. נשכתי את שפתיי ולא אמרתי שום דבר מקומם כפי שהתאים לעשות בכל הזדמנות אחרת.
אבל כשהגעתי הביתה מצאתי את עצמי מול השוקת השבורה של העובדה שאפילו השכנה – מבחינה בחוסר המעש של חיי.
הסתובבתי קצת בבית שהיה מסודר ומאורגן להפליא, וכל דבר היה במקומו, והרהרתי נוגות: 'איך גברת ג. עושה את זה? איך?? איך מגדלים עשרה ילדים וגם יוצאים לעבודה יום יום?' חשבתי לעצמי.
בצהרי אותו יום ירדתי שוב עם הילדים לגינה. כמה שכנות חייכו אלי, הילדים התרוצצו נלהבים, מתוודעים אל המתקנים ואל הילדים החדשים. הרגשתי הרבה יותר טוב, עד שהתחילו לדבר שם על עבודה.
אחת הנשים סיפרה משהו על כסף שהייתה אמורה לקבל מהחינוך העצמאי, והתפתח פולמוס בעניין הזה. רוב שכנותי הן מורות או גננות. ורק אני, רק אני – כלום. תחושה אפסית.
הן מדברות על משכורות, על תלמידות, על חייהן העמוסים עד אפס מקום ופתאום אני נאנחת. אנחה גדולה ובלתי נשלטת. אנחה ממעמקי נשמתי. האנחה נשמעת ברורות וחדות בדיוק ברגע דל של שקט שנוצר כי שתיים קמו לילדים בוכים.
רק אחת נשארה.
היא מסתכלת בי בחיוך. "הכל בסדר?" היא שואלת, ועיניה מלאות באכפתיות אמיתית.
"כן". אני משקרת.
"איך בשכונה שלנו?"
"באמת מקסים. אוויר טוב, הרבה גני שעשועים. יפה".
"ואיך את?" היא שואלת. "שמי פרידה, אגב".
לרגע אני נרתעת. האם יש להן חוק בשכונה הזו, שמחייב את האנשים להיות ישירים ככה מייד? נכנסים לחיים הפרטיים של השני עוד בטרם מכירים את השמות הפרטיים?
אבל עיניה טובות ואמיתיות, והיא מקשיבה. ואני – כל כך צריכה שיקשיבו לי…
ופתאום אני מוצאת את עצמי עם דמעות בעיני, דמעות אמיתיות המבקשות נחמה, ואומרת לה: "אני יודעת שברוך השם יש לי ילדים מקסימים, וברוך השם פרנסה ולא חסר לי כלום ושאסור לי להתלונן ולקטר, אבל אני מרגישה נורא שאין לי עבודה ושאני לא יצירתית, לא פרודוקטיבית".
"זה קשה" מהנהנת פרידה בהבנה, "אבל את יודעת מה כואב לי בסיפור שלך?".
"מה?" אני שואלת ומוחטת את אפי.
"ההתנצלות הזו שלך. את אומרת שאסור לך להתלונן, שאסור לך לקטר, אבל את יודעת מה? זהו קולו של היצר הרע!".
"היצר הרע אומר לי שאסור להתלונן?" שאלתי מופתעת.
"כן!" היא אומרת ומחייכת. "זוהי תחבולה ידועה שלו! הוא מנסה להשתיק אותך שלא תתפללי. הוא רוצה לשים לך יד חונקת על הגרון ופשוט לסתום לך את הפה. למה? כי הוא מאד, מאד לא מעוניין שתתפללי תפילה בכוונה, בעוד שהקדוש ברוך הוא רוצה גם רוצה שתדברי איתו! על כל דבר! מתוך הלב!".
"אי אפשר למדוד עצמה של ייסורי נפש" היא ממשיכה בדברים הכ"כ ברורים, שפשוט לא חושבים עליהם. "גם מענים אותך וגם שלא תעזי לצעוק! אז על אף שיש לך קורת גג, אוכל וילדים מקסימים ברוך ה', על אף שאת בריאה ושלימה וכך גם בני ביתך, תודה לאל, בכל זאת – עדיין קשה לך! זהו כלא הנפש הקשה מכל".
"אבל למה זה כואב לי כל כך?" אני כמעט מתייפחת. "אני לא מבינה את עצמי!".
השמיים מתחילים להחשיך כשאני עדיין מעכלת את הנאמר.
האמת. נחמד פה מאד – בשכונה הזאת.