רחבת הכותל כפי שהתגלתה לאחר מלחמת 'ששת הימים' בשנת תשכ"ז היתה כפי שזכורה מלפני מלחמת תש"ח – רחבה קצרה וצרה, אורכה 28 מטר ורוחבה 3 מטר ו-60 ס"מ. מכל אותו בית מפואר, בית מקדשנו ותפארנו, לא נותר כי אם שריד הכותל המערבי, 'כותל הדמעות'. כותל ארוך שהיווה את החומה המערבית של הר הבית ואורכו האמיתי הוא 480 מטר. במהלך הדורות מאז חורבן הבית בנו מבנים כבתי מגורים וחנויות הנשענים על הכותל לכל אורכו במטרה למנוע מאבלי ציון להתקרב ולהתפלל במקום קודשם. בשני מקומות בלבד נשאר הכותל גלוי לעיני כל: ברחבה הידועה והמפורסמת לכל, ובכותל המכונה 'הכותל הקטן' הנמצא צפונית לרחבת הכותל הידועה.
מאז חורבן הבית, כאלף ותשע מאות שנה לא הפסיקו היהודים לחלום לשוב לציון ולהשתחוות בבית ד'. במשך אלפי שנות גלות, עלו יהודים, לעיתים תוך סכנת נפשות לכותל המערבי, להתפלל, לשפוך דמעה ולזעוק למרומים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". לפני כארבעים ושש שנים התרחש הנס. בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. ירושלים עיר קודשנו, משוש חיינו ותפארתנו שבה אל העם היהודי ומאז לא פסק עמך ישראל לנהור אל העיר העתיקה לשפוך שיח, ולפקוד את רחבת הכותל.
על דמותו של מי שמוכר היה כ'רב הכותל' הגאון המקובל האלוקי רבי יהודה מאיר גץ זצוק"ל שחו תדיר בני ירושלים בערגה. במשך עשרות שנים שימש הרב גץ בקודש כרב הכותל והמקומות הקדושים. דמות מופת היה הרב גץ. ראש ישיבה, איש אשכולות בתורת הנגלה והנסתר, איש ספרא וסייפא ואוהב צדקה וחסד. מכל כתריו, יעידו תלמידיו ומקורביו, כתרו כרב הכותל היה הגדול מכולם. פסגת מעשיו הייתה הכותל, שם עמד על משמרת הקודש במשך עשרות בשנים. מידותיו הנאצלות הותירו רושם בל ימחה בקרב רבים: אהבת עם ישראל ואהבת כל אדם ואדם מישראל; אהבת תורת ישראל והשקידה בה ללא לאות.
בימים אלו בהם שואפים אנו אל עבר שריד בית מקדשנו ותפארתנו, אל המקום שלא זזה ממנו שכינה לעולם שמנו יעדנו לכיוון 'שומרי משמרת המקדש' אל נקיי הדעת דירושלים של מעלה שהסתופפו בצילו של רבה של הכותל והשכימו קום לקונן מול פתח קודש הקודשים. מתי מעט זכו להיות במחיצתו של הרב גץ בשעת "תיקון חצות" אבל הרגעים היו רגעי הוד:
שמחה רז, מי שחיבר את הביוגרפיה "רב הכותל" על מסכת חייו של הרב גץ ,מספר בראיון מיוחד לאתר "אור החיים" על הרב גץ וחבורתו ותפילותיהם שבקעו רקיעים:
"סדר יומו של הרב היה מתחיל בחצות הלילה, עת היה פוסע אל תוך מנהרות הכותל, שם קבע את מקום מושבו בבית הכנסת שהקים בסמוך לבית כנסת שהיה קיים מימות בית שני. הוא היה טובל קודם לימודו בחצות הלילה, ויושב כאבל כשהוא לבוש שק, סמוך למזוזה ומרבה בבכייה על מקום קודש הקודשים שעדיין שבוי בידי זרים".
"מעט אחר חצות באפלת הלילה החרישית, היה הרב גץ משיר מעליו את "החומר" ומתעטף "ברוח". אז התגלה במלוא הזוהר. ארשת רצינית פרוסה על פניו, וכולו נרגש ונפעם. עם הגיעו למקום התפילה, הסיר מגבעתו, פשט מעילו, חלץ נעליו, פרס מחצלת, טיהר ידיו והדליק נר למאור, פשט ידיו ורגליו על הקרקע, השתטח כמו במקדש מקדמת דנא, ובקול בוכים שאג: חרב מקדשנו ושמם היכלנו", "אלוקים באו גויים בנחלתך!" בנה ביתך כבתחילה!" שם אפר על מקום התפילין במצחו ובתחנה שאל-ביקש 'פאר תחת אפר! בדמעות שליש יחזור וישאל: מתי יבנה המקדש? מתי נזכה לאכול מן הזבחים? קרב קץ! ואנחותיו שוברות לב.
"סיפר סגן אלוף איל בן צור מפקד כלא מגידו: "בשנים האחרונות לחייו, היו ימים שהרב קדח מחום אך על "תיקון חצות" לא וויתר. אף בלילות שלג וכפור כשכמעט ואין נפש חיה בכותל, התגבר כארי, קם ממיטתו, התלבש וירד ברגל מביתו שבמרומי הרובע היהודי לכותל המערבי. טבל במקווה, נכנס לתוך המחילות בהם שרר קור רב, צעד לעבר בית הכנסת שלו אשר מול קודש הקודשים, ואז כביכול, נולד מחדש, התמלא כוחות נפש והחל באמירת ה"תיקון", כשהוא ממרר בבכי כאילו ראה זע עתה את חורבן בית המקדש לנגד עיניו.
פרק נוסף בספרו של רז עוסק בשיקום הישיבה הקדושה בית-קל בניצוחו של הרב גץ זצ"ל:
"לאחר מלחמת ששת הימים, משעלה הרב גץ מהגליל לירושלים, הוא כיוון את ראשית צעדיו לישיבת המקובלים המפורסמת והמקודשת מקדמת דנא "בית ק-ל" ששכנה סמוך לכותל המערבי והחל לתת את שיעוריו ליד מורו ורבו המקובל האלוקי רבי עובדיה הדאיה זצוק"ל. בד בבד עם תפקידו כרב הכותל המערבי, החל בשיקום הישיבה העתיקה כפי שהוטלה עליו ע"י ראש הישיבה האחרון. ובעזרת בנו, הרב ש. הדאיה הצליחו לשקם חלק מבניין הישיבה".
"בשנת תשל"ד חודשו הלימודים בראשות הרב גץ בתוככי הישיבה, והתווספה חוליה חדשה לשלשלת הזהב. אולם צריך היה לשקם את הישיבה לא רק במובן הגשמי, אלא בעיקר במובן הרוחני, שהרי לימוד סתרי תורה וכוונות התפילה, דורש התמסרות מוחלטת יומם ולילה וזאת במשך שנים רבות. בסייעתא דשמיא עלה בידי הרב להחזיר עטרה ליושנה ולכנס חבורה של אנשים יראי שמים המתקדשים ומתמסרים ללמוד סתרי תורה. בהמשך ינהרו לישיבה מכל גווני הציבור: חרדים ודתיים, חסידים ומתנגדים, ובני עדות שונות. הרב הציב לו למטרה – בניית חיי קהילה על כל הכרוך בכך, בדרכו של הרש"ש הקדוש".
"תלמידי הישיבה מתחלקים לשלוש משמרות: המשמרת הראשונה מתחילה לומר בחצות הלילה 'תיקון חצות', ולאחר מכן לומדת בתורת האר"י על פי 'עץ חיים' לרבי חיים ויטאל וספרים אחרים עד אור הבוקר. המשמרת השניה מתחילה אחרי תפילת שחרית ועוסקת אף היא בתורת האר"י עד שעות הצהריים. המשמרת השלישית מתחילה בשעות הצהריים ועוסקת בלימודיה עד לשעת מנחה וערבית".
ועוד רבות יסופר ועוד ידובר ממסכת חייו הנאדרת בקודש של הרב גץ זצ"ל שכאמור קצר המצע מהשתרע.