שואת יהודי רוסיה – ב

בעשור השנים 1939-1948 עברו על יהודי בריה"מ שינויים וטלטולים מרחיקי לכת, שגם 50 שנה אחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה, ניכרים אותותיהם.

האוכלוסייה היהודית קטנה ביותר מחצי; העיירה היהודית חדלה להתקיים; רוב האוכלוסייה דוברת היידיש הושמדה; התערערה האמונה באחוות העמים הסובייטית, והאפשרויות להיטמע הועמדו בסימן שאלה; האנטישמיות העממית צפה ועלתה על-פני השטח וזמן מה אף הפכה למדיניות רשמית.

חלק שני

פרטיזניזציה

ביערות ובמקומות רחוקים מישוב החלו להתרכז קצינים וקומיסרים פוליטיים מהיחידות המתפוררות של הצבא האדום, אחדים מהעסקנים הקומוניסטיים שלא עלה בידיהם להימלט, וכן יהודים שנמלטו לאחר שלמדו על ההתעללות והרצח של הגרמנים. במקומות הסמוכים ליערות נסו גם משפחות יהודיות על נפשן והוקמו ביער מחנות משפחה.

הפרטיזנקה נוצרה אפוא באופן ספורדי, ומטבע הדברים הוקמו יחידות שרוב לוחמיהן יהודים. כעבור כמה חודשים נוצר מגע בין יחידות הפרטיזנים ובין העורף, ונשלחו אנשים לארגונה של תנועת הפרטיזנים. עם ארגון הפרטיזנקה מחדש ביחידות צבאיות לוחמות, איבדו רבות מהיחידות את צביונן היהודי המיוחד, ומפקדים יהודים הוחלפו בלא יהודים.

תנועת הפרטיזנים הסובייטית כמעט שלא נקטה צעדים של ממש להצלת יהודים, והתרכזה בפגיעות באויב, בשיבוש דרכי תעבורה וכיוצא בהם. ככל שהפכה מדיניות הגרמנים כלפי האוכלוסייה לאכזרית יותר, כן גבר זרם המצטרפים לתנועת הפרטיזנים, ותכפו בה הגילויים האנטישמיים. לא אחת סבל הלוחם היהודי בתנועת הפרטיזנים ממנה גדושה של לעג ובוז, ולעיתים קרובות היה עליו להוכיח, שהוא נכון להקרבה ושאיננו פחדן, כדעת חבריו.

היהודים שבימי השואה נמצאו בתחום שלטון הסובייטים ראוי לחלקם לשניים: מאות אלפי מגוייסים בצבא האדום, גברים בעיקר; ויותר משני מיליונים בקרב האוכלוסייה האזרחית.

במהלכה של המלחמה גוייסו לצבא האדום רוב הגברים היהודים, בדומה לכלל האוכלוסייה. אלפי יהודים, שלא חלה עליהם חובת הגיוס התנדבו לצבא, ונראה ששיעור היהודים בו היה גבוה יותר מחלקם של היהודים באוכלוסיית המדינה. יהודים שירתו בכל החיילות, אך כציבור משכיל יותר מן הממוצע, בלט חלקם בחילות המקצועיים, כגון חיל האוויר, השריון, חיל ההנדסה, התותחנים, חיל הרפואה וכדומה.

בפיקוד הבכיר של הצבא האדום – דהיינו בעלי דרגות גנרל, היו יהודים רבים. בעד זכויות מיוחדות בשדה הקרב זכו יהודים בקרוב ל-161,000 אותות הצטיינות, והם תפסו מקום חמישי בין הלאומים, למרות שערב מלחמת-העולם השנייה תפסו מבחינה מספרית מקום שביעי באוכלוסייה. הנתונים מלמדים, כי לוחמים יהודים השתתפו במיבצעים קרביים קשים, וניתן לומר כי היתה בולטות יהודית בקרב העמים האחרים ששרתו בצבא האדום. הנכונות להקרבה בקרב הלוחמים היהודים בצבא האדום ינקה, כנראה, ממסירותם הרבה למדינה ומשאיפתם לנקום, ולו במעט, על רצח שארי-בשרם ובני עמם.

האוכלוסייה היהודית בעורף נשאה בסבל, ברעב ובמחלות שהיו מנת חלקם של כול תושבי המדינה. הנשים היהודיות, בדומה לכלל האוכלוסייה, מילאו את מקומם של הגברים בעבודה מפרכת קשה במפעלים, בתעשייה ואף בחקלאות. אך להבדיל משאר התושבים זכו היהודים במנה גדושה של עלבונות ובוז, ולעיתים אף סבלו מהתנכלויות גופניות מצד האוכלוסייה סביב וביחוד מהנכים שחזרו מהחזית ונתנו ביטוי לתפיסות האנטישמיות שהפיצה התעמולה הנאצית. השלטון הסובייטי לא עשה כול צעדים מעשיים או פעולות הסברה נגד הגל האנטישמי ההוא. ואולם, לצרכים פוליטיים, שנועדו בעיקר לשרת מטרות של מדיניות החוץ הסובייטית, הוקם הועד היהודי האנטי-פשיסטי, ובתוקף הנסיבות הפך למעין נציגות של יהדות בריה"מ.

מ-1944 ואפשר שלפני-כן, עם שחרור מרבית השטחים הכבושים בבריה"מ, החלו יהודים שנמלטו או שהועברו ערב כניסת הגרמנים, לשוב לבתיהם. הם נתקלו במציאות עגומה: נתברר להם כי הישוב היהודי נמחק למעשה מעל-פני האדמה והאזורים שהיו בשלטון הגרמנים הפכו לבית-קברות גדול ליהודים, ליד כל עיר ועיירה נמצאו קברי המונים, שלמרות נסיונות הגרמנים לטשטשם היו עדות לאשר התרחש; מפי לא-יהודים ומפי הניצולים היהודים המעטים שמעו החוזרים כי לא מעטים משכניהם וממכריהם סייעו לגרמנים, אם במישרין, ברצח יהודים, ואם בירושת רכושם ומטלטליהם.

רבים מאותם שסייעו לגרמנים שוב תפסו עמדות במנגנון הסובייטי, בדרג הנמוך והבינוני, פניותיהם של היהודים לרשויות השלטון להעניש את משתפי-הפעולה נענו, בדרך כלל, בהתחמקות; האוכלוסייה, שניזונה מהתעמולה הנאצית, נתנה ביטוי לתחושותיה האנטישמיות; הדירות שבהן גרו לפנים יהודים ושלא נהרסו בקרבות היו תפוסות, ויהודים לא מעטים נאלצו לנהל משפטים ארוכים ומייגעים לקבלן חזרה; למרות המחסור בכוחות עבודה מיומנים, השתדלו השלטונות שלא להעסיק יהודים בחלק מהתפקידים והעמדות שתפסו לפני המלחמה. בין המציאות ההיא ובין הציפיות של הציבור היהודי היה פער עצום.

נוכח השואה של יהודי בריה"מ, והנאמנות וההקרבה שגילו היהודים בימי המלחמה, היתה ציפייה, כי השלטון יפתח במסע נרחב לביעור האנטישמיות, תתאפשר הקמתה של רפובליקה יהודית בחצי-האי קרים, שממנו הוגלו הטטרים, או באיזור הוולגה, שמשם גורשו הגרמנים; התרבות היהודית תזכה לעידוד ולפיתוח ויורחבו סמכויותיו של ה'וועד היהודי האנטי פשיסטי' ותכניות כגוף יהודי מייצג כלפי פנים. יהודים רבים ציפו, כי התשתית של מגעים ושיתוף-פעולה עם קהילות ישראל שמחוץ לבריה"מ שהונחה בימי המלחמה, תתרחב ותלך.

אולם כבר בשנים 1946-1947 נמתחה ביקורת חריפה על גילויים לאומיים בספרות יידיש הסובייטית וטיפולה הכאילו מוגזם בשואה ובכאב היהודי; נסיונות להנצחת קורבנות השואה, על-ידי הצבת מצבות במקום הרצח או פרסום חומר על כך, נתקלו בהתנגדות מחמירה והולכת, וגם על דרכה של חידוש הפעילות היהודית הסובייטית ביידיש הושמו מכשולים לרוב.

בממסד השלטון נראו סימנים ברורים של נקיטת מדיניות אנטישמית.

מ-1948 עברו עוד חליפות ותמורות על יהודי בריה"מ. בשנותיו האחרונות התפתחה האנטישמיות של סטלין לכלל פרנויה, כפי שהוכח בפרשה שכונתה 'קשר הרופאים', ואולם סטלין מת לפני שהוצאו תוכניותיו אל הפועל. תחילה דומה היה שה'פשרה' בברית-המועצות מבטיחה שינוי הקו, ואולם, התקוות לא נתמלאו. התברר שהמאמצים לשינוי הממשל היו נסיון נפל, וההרפיה במדינת המשטרה שחרושצ'וב חתר לה נפסקה עם הדחתו ב-1964.

השואה היתה גורם מרכזי בשינוי דמות עולמם של יהודי בריה"מ מאז 1948. השואה והקמתה של מדינת ישראל מילאו תפקיד מרכזי בהתעוררות המודעות הדתית והלאומית של יהדות בריה"מ. למרות מאמצי השלטונות לטשטש את זהותם היהודית של קורבנות הנאצים ועוזריהם, לא נמחק זכרונן של אותן שנים נוראות. בשלטונו של מיכאיל גורבצ'וב תואר גורל היהודים בגלוי ובכנות גדולים הרבה יותר.