העולם הרחובי דומה ל"בית כלא" אחד גדול, ריקן וחשוך. לא רואים איש את אחיו והחושך יכסה ארץ ולאומים. כה רבים מבני עמנו, צעירים לימים, ואף מבוגרים, בני ישראל ובנות ישראל, זקוקים לעזרה צמודה, ל"האכלה" ו"השקיה" (רוחנית…).
עיניהם הוכו בסנוורים כבדים וכי מה יעשו כשיש "הפסקת חשמל" כה ארוכה שרחוקה מסיום. כיצד יסתדרו בכוחות עצמם? מי יושיעם ויביאם אל המנוחה ואל הנחלה, יזריח את האור בחייהם החשוכים והריקניים?
"שבתי בבית השם כל ימי חיי "לחזות" בנועם השם ולבקר בהיכלו". (תהילים כ"ט) הישיבה בבית השם, מאפשרת לאדם לחזות, לראות פשוטו כמשמעו. לראות את הסובב, לצאת מהריקנות הרוחנית ולהכניס את האור לחייו. וכבר אמרו חז"ל הקדושים: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו", שהמאור שבתורה מחזירן למוטב".
החשיפה אל האור נעשית אך ורק באמצעות שיעורי תורה, ישיבה במסגרת תורנית נאותה. אלו הסדקים והפרוז'קטורים, המאירים לו לאדם את צעדיו בעולם התוהו. באותו רגע שהאור החל להאיר את חייו, הוא צועד בנתיבים זוהרים ומאירים. הוא לא נזקק לעזרה פיזית, אין צורך להאכיל אותו ולהשקותו. הוא רואה בעיניו. יש לו אור בעיניים. השיעורים והחיבור לתלמידי חכמים ורבנים יראי שמיים, הם הזרקורים המאירים כשמש בצהריים.
ישיבת "אור החיים", היא הדוגמה הטובה ביותר לכך. צעירים ובני נוער הותירו את עברם מאחוריהם והאירו את עולמם באור של נצח. עשרות שנים של הארה שהזריחה והאירה את הדרך לרחוקים ולשבים.
הוא אשר אמרנו: "המאור שבם מחזירם למוטב" מלשון הווה, עבר ועתיד. "החזירם למוטב", "מחזירם למוטב" ו…"יחזירם למוטב…!"