"יוסי, תחלק לרחלי מעט מהחטיף שלך"… כמה פעמים מצאתם את עצמכם אומרים את המשפט זה ונתקלים בתשובה… "לא!!!". כך תחנכו את הילדים שלכם לנתינה נכונה ולהתחשבות בזולת.
כל הורה רוצה שילדיו ידעו לתת ולא רק לקבל, שיתחשבו בשני ולא יהיו אנוכיים. השאלה שצפה כעת בראשכם היא – האם נולדים עם תכונת הנתינה והאדיבות? או שזוהי תכונה נרכשת שעלינו להנחיל ולנטוע בליבותיהם?
דוגמא אישית
אנו יודעים שבכל נושא חינוכי, ובעיקר בחינוך הילדים – השלב
הראשון הוא הדוגמא האישית.
עלינו להראות לילדינו כיצד אנו דואגים לאחר, מתחשבים בשני, מתחלקים בחפצינו ושמחים
לתת.
דוגמאות מעשיות:
– קיבלנו מהשכנה צלחת עוגיות מרשימה. נאמר בקול: "איזה עוגיות מיוחדות, נשמור
מעט בצד כדי שאבא יטעם מאוחר יותר".
– חילקתם לכל ילד ממתק משקית הממתקים הידועה. אמרו לילדים: "תוכלו לכבד אחד את השני וכך כולכם תיהנו משלל הממתקים".
– החמיאו לילד שחילק מחפציו או ממתקיו לאח אחר.
הרגל מגיל קטן
פסיכולוגים טוענים כי תינוק שלא קיבל את כל צרכיו בשנתו הראשונה, יתקשה לתת ולהעניק כשיגדל.
כולנו מכירים את האנשים שכל הזמן חושבים ש"מגיע לי
הכל".
תפיסה מוטעית זו נובעת, בין היתר, מחוסר נתינה וחסכים רגשיים מגילאי קטנות.
לא רק אני כאן
התינוק גדל בשנה ועוד שנה ושכלו מתחיל להתפתח ולהבין – אני לא לבד בעולם, יש כאן עוד אנשים, עוד רצונות ועוד בקשות. בתקופה זו התינוק מממש את תכונת האמון אותה רכש בשנתו הראשונה – כאשר הוא בוכה הוא יודע שיטפלו בו ויש מישהו שאכפת לו.
כעת, נתחיל בהצבת הגבולות בצורה עדינה וללא איומים וקשיחות יתר. כאשר ניצור לילדנו את המסגרת הנכונה מה מותר ומה אסור, נכניס אותו למסלול החיים שמתנהל על ידי נתינה וקבלה. כל מסלול החיים מתבסס על היסוד שיש בעולם עוד אנשים השונים ממני בדעות, בתכונות, ברגשות וכן הלאה.
הנתינה מקורה בהתחשבות
לאחר שילדנו מעט התבגר, הוא יתחיל לחוש על בשרו שכל העולם מבוסס על נתינה וקבלה. כל אחד לפי צרכיו האישיים. כבר בגן נוכל לשמוע את הילדים בחצר: "תתן לי קצת להתנדנד בנדנה, ואחר כך אני גם אתן לך". הם מבינים שחייבים להתחשב בשני, גם לו יש רצונות. כל הילדים לומדים שהנתינה היא חלק בלתי נפרד מעולמנו. מי מהם עושה בידיעה זו שימוש ומי לא? 2 תשובות.
1. בשורות למעלה, הדגשנו את החשיבות לדוגמא אישית, המסייעת לילד להוריד את ההבנה לידי מעשה.
2. הנתינה שלנו לילדנו בעודו תינוק, נשמרת ונחקקת בזכרונו גם אם לא חש בכך. והיא זו שגורמת לו לתת ולהעניק מעצמו.
מסתבר, כי הנתינה היא נרכשת ולאו דווקא מולדת. כל המוטל עלינו כהורים, הוא לתת לילדינו את הכלים המעשיים לנתינה נכונה ולבבית.