ערב רגיל.
בין שש וחצי לרבע לשבע, כשהשמש החזקה נעלמת אל מאחורי העצים הגבוהים ומפסיקה לצלות את חלונות המטבח, אני נעמדת ליד החביתות. אפרים מימיני, בקבוק שמן לשמאלי, המחבת הרוחשת מלפניי, אורי ושלוימי וחמש אבניהם מתחתיי, ועל ראשי שכינת ק-ל.
"מי רוצה עין?" שואל אפרים.
"אני רוצה מקושקשת", אומר אורי.
"זה מה שאתה תמיד רוצה", מציין אפרים.
"גם אני רוצה מקושקשת", אומר שלוימי.
"זה מה שגם אתה תמיד רוצה", אומר בן החמש לאחיו הבוגרים ממנו בשנים ובאבק.
"זה גם מה שאתה תמיד שואל", אומר לו אורי, "הי, היא זזה. אבוד לך".
"לא נכון, היא לא זזה באמת", אומר שלוימי, "עברתי אלפית המילימטר לידה והיא נרעדה".
"נרעדה סבתא שלך", אורי שלנו מתעצבן מהר, "תביא את האבנים ואל תתחייסן".
שלוימי מעיף מבט לעבר המחבת, עושה אומדן זמן ומעדיף להיכנע מלפרק את המשחק.
"אי אפשר לעשות חביתה בלי לשאול", אומר אפרים.
"גם קפה אי אפשר לעשות בלי לשאול", אני מחזקת את עמדתו.
"אסור לשאול בקפה", מזהיר שוקי מפתח המטבח, "אבא אמר לי שזה בגדר מנחשים ומעוננים וזה אסור מהתורה".
אנחנו ממצמצים לכיוונו, "אני מתכוונת לשאול כמה חלב וכמה סוכר".
"אה, זה אני חושב שמותר", אומר שוקי, "חשבתי שאתם מדברים על לשאול עתידות בקפה".
"איך אפשר לשאול משהו בקפה, איך הוא עונה?" מתעניין אורי ומפספס שתי אבנים ב'להעלות'. שלוימי מקבל את האבנים בשמחה ומתחיל לתקתק את תורו.
אוזניו של אפרים מתארכות ממאמץ לפענח את החלקים התמוהים בשיחה המתנהלת.
"יש אנשים שיודעים לפענח סודות בעיגולים של הקפה שיש בכוס".
"ואני חשבתי תמיד שהם מסתכלים במשקעים שנותרים בתחתית הכוס", אמרתי, "אבל זאת הייתה סתם השערה, אף פעם לא קראתי משהו ברור בנושא".
"מה זה משנה אם העיגולים הם בנוזל של הקפה או במשקעים של הסוף, איך יודעים מה הם אומרים?" תבע אורי לדעת.
"יש אנשים שמומחים לזה", אומר שוקי.
"באמת?" שואלים אותי אפרים, שלוימי ואורי ביחד.
"כנראה שכן…", אני לא מבינה איך הגענו לנושא משונה כזה ביום רגיל לפנות ערב, "יש כאלה שיודעים לקרוא עתידות בקפה".
"חבל", מצטער אורי, "במקום לשבת על הרצפה ולקרוע את המכנסיים, יכולנו לשאול בקפה מי ניצח בחמש אבנים ודי, כלומר, אם היה מותר".
"אם היה מותר –" מתחילים שוקי ואפרים אותן מילים באותה שנייה.
שוקי מחווה תנועת מסולסלת בידו לעבר אפרים, "זכות קדימה לקטנים, חלשים וחולים", הוא אומר בטון רשמי.
אפרים לא מתנגד לתארים המפוקפקים המוצמדים לו, אפרים לא שומע אותם בכלל. "אם היה מותר", הוא אומר ונאנח, "הייתי שואל את הקפה אם אורי רוצה חביתת עין או מקושקשת, וככה הוא לא היה מתעייף מלענות".
"ואם במקרה הייתי רוצה שקשוקה? זאת מילה קשה מדי. קפה פשוט לא יצליח להגיד אותה".
הם נוטלים ידיים, מעיפים את המגבת לכיוון המשוער של הבא אחריהם בתור, ואני מסובבת את הגב כדי לא לראות. בתור הבת היחידה במשפחתנו מרובת הבנים, יש הרבה מאוד דברים שאני נוהגת לא לראות. איך המגבת עוברת אלפית המילימטר ליד העציץ שלי והוא נרעד, איך היא עוברת אלפית הסנטימטר ליד צלחת הזכוכית עם המרק שנשאר מהצהריים וגם היא נרעדת, איך היא עוברת אלפית המילימטר ליד תבנית הביצים שבקצה השיש וכולן – כל השלושים – נרעדות, ואיך היא עוברת את כל השטח שבינה לבין כוס הקפה שהכנתי לי קודם, נוחתת עליה והופכת אותה.
כתם חום כהה נקווה על הספר החדש שלי. התכוונתי לקרוא אותו עוד מעט, כשהגדולים ירדו למעריב, ואני אטול ידיים לפת ערבית עם חביתה (מקושקשת).
משתררת דממה של אומדן נזקים. "מה קרה?" אני שואלת בחשש ועוד לא מפנה את הראש.
אפרים מתאושש ראשון, "תראי את הספר שלך, אמא", הוא מצחקק, "עכשיו את ממש יכולה לקרוא בקפה".