לתרום ללא שיקולים
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (שמות כה, ב).
חז"ל מבארים במדרש (אליהו רבה יז): "וכיון שקיבלו ישראל מלכות שמים בשמחה ואמרו: 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע', מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה'".
יש להבין, מה הקשר בין "נעשה ונשמע" לעניין התרומה, ומדוע תכף לאחר שקבלו ישראל עול מלכות שמים בלא היסוס ובנפש חפצה, אמר הקב"ה למשה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה"?
ניתן לבאר את העניין בדרך נפלאה עד מאוד:
לעתים קרובות, כאשר אדם מתבקש לתת צדקה לעני, הוא מתחיל להתחבט ולהתלבט: "אתן לו או לא? אולי הוא רמאי? אולי לא כדאי לתת לו? אולי עדיף לתת לצדקה אחרת? אולי מוטב שאמתין עד מחר?" וכך חוכך הוא בדעתו, ועורך חשבונות שונים ומשונים, כמאמר הכתוב: "אשר עשה האלוקים את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט).
כאשר אדם רוצה להצליח בלמוד התורה, אין לו לשאול: "מנין אתפרנס, איך אסתדר, וכיצד אחיה?" כיון שהתורה מתקבלת על ידי אמונה בקב"ה, בבחינת "נעשה ונשמע", בלי שאלות ותהיות!
הוא הדין גם לגבי מצוות הצדקה. כאשר אדם נדרש לתת מממונו, אל לו לחקור ולדרוש: "מה פתאום? מדוע עכשיו? אולי מחר"… אלא יוזיל מהונו למצווה בלי להרבות במחשבות ובשיקולים!
ועל זאת אמרו חז"ל במדרש: "וכיון שקיבלו ישראל מלכות שמים בשמחה, ואמרו: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע', מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה'". כלומר, ברגע שישראל הבינו את סוד קבלת התורה, שהוא "נעשה ונשמע" – מיד, בלי שאלות ותהיות! אמר הקב"ה למשה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" – עתה מוכנים הם גם למצוות הצדקה הבאה על ידי נתינה בנפש חפצה ובלא להרבות בדרישות ובחקירות!
♦♦♦♦♦♦
אבי המגידים רבי יעקב קראנץ זצ"ל, הידוע בכינויו המגיד מדובנא, חי לפני כמאתיים וחמישים שנה בזמנו של הגאון מוילנא, אשר אהב להשתעשע במשליו המתוקים, ונהג להזמינו מעת לעת, כדי שיוכיחו, ויאמר בפניו דברי אגדה ומוסר.
ביום מן הימים נצרך המגיד מדובנא לגייס כסף לצדקה עבור מצווה חשובה. מכריו יידעו אותו כי בעיר פלונית מתגורר גביר אדיר, שידו קמוצה מלתת צדקה. "אבל אולי הרב המגיד, בפיו השנון ובמשליו הערבים, יצליח לחלץ ממנו מעות לצדקה!"
המגיד מדובנא שמע לעצתם ופנה אל הגביר, אשר, כצפוי, אטם את אזניו, קפץ את ידיו, והכריז נחושות כי לא יבזבז מממונו, ולו פרוטה אחת לצדקה.
המגיד ניסה לדבר על לב האיש, ולהסביר לו כי לאחר מאה ועשרים שנותיו, ישאר כל הונו הרב בעולם הזה, וכל שיוותר לו הוא רק מה שנתן לצדקה. אך כל שכנועי המגיד נפלו על אוזניים ערלות… "אני כבר החלטתי מה אעשה עם כספי", התעקש הגביר, "אינני מוכן להיפרד מפרוטה אחת, אקח את כל רכושי עימי לעולם העליון!"
לשמע דברי ההבל שיצאו מפי הגביר, הכריז המגיד בקול: "אשריך, אשריך, שאתה בן העולם הבא!"
למותר לציין, כי הברכה שיצאה מפי המגיד שלא במקומה, עוררה את פליאת הגביר: "אני תמה עליך, הרב המגיד, הרי אינני מוכן לתרום לצדקה, מדוע סבור אתה כי אזכה לעולם הבא?"
"אספר לך מעשה שהיה", הנעים המגיד, "ואולי על ידי כן תבין מה עומד מאחורי דברי", ואז פתח המגיד וסיפר במתק לשונו:
מעשה בעשיר, שציווה לפני פטירתו לקבור יחד עימו את כל כספו בתוך קופה נעולה ומבוצרת, כדי שאיש בעולם הזה לא יוכל להנות מירושתו, וכל רכושו יעלה עימו לעולם העליון! העשיר סיים את צואתו והסתלק לבית עולמו.
כאשר עמד בפני בית דין של מעלה, ראו הדיינים כי האיש הניצב לפניהם לא נתן צדקה מימיו.
– "הרי הקב"ה חננך בממון רב יותר משיכולת לבזבז בכל ימי חייך, מדוע לא הוזלת מכספך לצדקה?!" שאלוהו.
– "שימעו נא, רבותי הדיינים", התנצל העשיר, "אומר לכם את האמת, הרי מכירים אתם היטב את העולם השפל, ויודעים כי מלא הוא בשקרנים וברמאים, שבתיהם מלאים כל טוב, ומזרניהם גדושים במטבעות, ובכל זאת הם משׂימים עצמם כעניים פושטי יד ומבקשים נדבות. לכן, כדי שלא אכשל בבני אדם שאינם מהוגנים, ואתן, חלילה, מכספי לרמאים ולשקרנים, הבאתי את כל רכושי לכאן, לעולם האמת, כדי שאתם תחלקו את הממון בצדק וביושר לפי ראות עיניכם הזכות!"
הדיינים ישבו על המדוכה, דנו ארוכות בטענתו המנומקת של העשיר, ולבסוף פסקו, כי אם יעלה בידיו להביא עוד שני בני אדם שנהגו כמותו, הרי הוא בן העולם הבא!
שוטט העשיר במדורי העולם העליון, חיפש וחיפש ולבסוף מצא אדם אחד שכל ממונו נקבר עימו: היה זה לא אחר מאשר קורח, אשר כל רכושו נבלע עימו באדמה לאחר שכפר במשה ובתורתו!
אבל אדם שני שנקבר עם ממונו עדיין לא נמצא, ודינו של העשיר נחרץ להיזרק למדורי הגהנום!
"אבל עכשיו, ידידי הגביר", סיים המגיד את דבריו, "כשאתה אומר לי, כי בדעתך ליטול עימך את כל הונך לעולם העליון, תוכל להצטרף לקורח ולאותו עשיר צר עין, ושלושתכם תשבו יחדיו במחיצה אחת בעולם הבא!"…