אמונתם של ישראל
וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה… וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ… וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה (שמות ג, ב-ג).
המפרשים מסבירים שמראה הסנה שנגלה למשה רבינו בא להבהיר רעיון עמוק –
למשה רבינו היתה תמיהה גדולה על עם ישראל. הוא ראה את המצרים מערטלים את ישראל מכל זיק של אמונה, ומקיום כל מצוה, ותמה האם יתכן שתישאר בעם ישראל אמונה למרות כל זאת, ואיך יעשו זאת?
אמר לו הקב"ה: הבט וראה כי הסנה איננו אֻכָּל. אל תדאג, למרות כל אֵשׁ הָעֲבֵרוֹת הבוערת מסביב, והרצון של הגויים להשחית, חס ושלום, את הכל – אמונתו של היהודי לעולם לא תכבה! הסנה איננו אֻכָּל!
את זיק האמונה הזה שנותר בוער בכל יהודי, נוכל להפריח ולהגדיל!
אמנם, זקוקים הם כעת להכוונה. יש להראות להם את הדרך – ואתה, משה רבינו, תצטרך להנחות אותם. מלבד זאת, עליהם לצאת ממצרים. הם אינם יכולים בשום אופן להישאר במקום הטומאה שבו הם נתונים. עליהם לעקור מן הדרך הזאת, ולהתחיל דרך אחרת.
רק כך נוכל לראות את עם ישראל באמת כמות שהוא!
♦♦♦♦♦♦
יהודי בשם רבי אליעזר מָנֶס נשלח לסיביר לעשרים שנות עבודת פרך. בתחילה גזרו עליו "רק" עשר שנים, אבל אחר כך התארכה תקופת המאסר לעשר שנים נוספות. הוא עבר יסורים נוראים ונסיונות קשים, אך אט-אט חלף הזמן, ולבסוף מצא את עצמו בתקופה האחרונה למאסר.
זמן קצר לפני השחרור הסופי הודיעו לו על שחרורו הצפוי, אך הוסיפו לומר כי עליו לגמור את עבודת החשבונות שלו בזמן, ואם לא יסיים – יהיה עליו להישאר עוד…
המסכן ישב עד השעות הקטנות של הלילה רכון על ספרי החשבונות כדי לסיים בזמן.
לילה אחד, בהיותו לבדו במשרד, נכנס לשם אדם. הלה הגיש לו טופס, וביקש ממנו שיחתום במקום המתאים, כדי שיוכל לקבל מגפיים שאותם מקבלים הקצינים.
חתימה כזו פרושה – גזר דין מות. רוסיה הסובייטית אינה מוחלת על בגידה ושליחת יד ברכוש הצבא. מנס זכר זאת היטב, וסרב נמרצות לחתום.
זו פקודה – אמר הזר בקולו המפחיד, אך היהודי נותר בשלו: איני יכול לחתום. "אם תרצה" – הוסיף לבסוף – "אתן לך את המגפיים שלי, ואני עצמי אלך יחף"…
– "אינך מתבייש להציע לי הצעות מעליבות כאלו?" זעם הזר – "אקח אותך מיד למשפט".
בידיו הגדולות תפס בו וגרר אותו אחריו לאחד החדרים הפנימיים. מבט קצר על פני הנוכחים הבהיר ליהודי שהוא נפל בידי אינשי דלא מעלי, חבורה של אוכלי אדם, קבוצת גנבים.
האיש הסביר להם בכמה מלים מה ארע, וזעמם גבר. הם הושיבו אותו מסביב לשולחן אחד, למשפט מהיר, ושאלו: "איך סרבת לראש השבט שלנו? מדוע לא אישרת לו את קבלת המגפיים? מה תוכל לומר להגנתך?".
היהודי ניסה לבקש סנגור, ופנה לאחד הפרצופים המוכרים שעמדו שם, בבקשה לשמש כסנגורו. הלה הסכים, פתח ואמר: מכיר אני איש זה כאדם ישר, אבל מאחר שעשה מעשה שלא ייעשה לראש החבורה שלנו, ודאי שאחת דינו למיתה!
פניו חורו. אם זה הסנגור, מי יודע מה יגידו השאר?!
בכל זאת ניתנה לו רשות הדבור להצדיק את עצמו. הוא התבונן ארוכות בפני ראש החבורה, הן היו מוכרות לו… לפתע נזכר – עשרים שנה קדם לכן חלקו שניהם תא אחד בבית הסהר. פנה ואמר לו: "לפני עשרים שנה ישבנו יחד בבית הסוהר".
ראש החבורה הנהן בראשו.
"אמי הצליחה לשלוח לי אוכל בדרך לא דרך. אתה אז עמדת למות מרוב חולשה, ואני נתתי לך את האוכל שלי והחייתי אותך… האם לא תוכל להיתחשב בזה?!".
החברים המהמו בהערכה, אבל המפקד לא הראה סימני גמישות: "מה שעשית אז לא מספק עכשיו. כעת עברת על פקודה מפורשת שלי, ועליך להענש".
נראה היה כי כלו כל הקיצין.
ברגע זה קבל היהודי לפתע עוז ותעצומות נפש. הוא קם ממקומו, פנה אל החברים ואמר: "חברים, היודעים אתם מיהו המפקד שלכם? מדובר באדם נוכל. כשישבתי בבית הסוהר הצליחו כמה חבר'ה לחפור מנהרה כדי להימלט. המפקד שלכם הלך ומסר אותם לקצינים, והם ניתלו. זה מי שעומד בראשכם!… הנה, אחרי שהחייתי אותו, הוא לא מתבייש להרוג אותי באשמה כזו… איך אתם שׂמים ראש כזה עליכם? איך אינכם מתביישים?!".
באורח פלא עשו דבריו את הבלתי יאומן. חבר ה"שופטים" החלו להתייעץ בינם לבין עצמם, ולבסוף יצאו בהחלטה כי הם פוטרים את היהודי מכל עונש, ומקיימים ישיבה מיוחדת על מנת לדון בהמשך כהונתו של אותו מפקד עליהם…
לפעמים נמצא אדם במצב כמעט ודאי של ייאוש. חבל התליה כבר כרוך סביב צוארו, אבל דוקא בגלל היותו במצב כזה, אם רוצה הקב"ה להצילו, הוא נוסך בו כוחות ועוז מיוחדים.
עם ישראל היו נתונים בחבל התליה של פרעה – אבל מאחר שהקב"ה חפץ בהצלתם, הם קיבלו לפתע עוז, עד שלא פחדו ממנו כלל.
הצלתם הניסית של ישראל באה ללמדנו, שאין ייאוש בחייו של יהודי גם במצב הקשה ביותר בעולם. תמיד אחרי ימי ירידה מגיעים ימי של עליה.
♦♦♦♦♦♦
הכתוב אומר: "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (דברים ד, לד) – במשך מאתיים ועשר שנות שהותם של ישראל במצרים הם הגיעו למדרגה כזו שאיבדו את הכל. רוב רובו של העם החל לעבוד עבודה זרה!
אבל האמונה, החבויה בליבו של כל יהודי, פרצה החוצה, ברגע שבו משה רבינו בישֵׂר להם כי הוא עומד לגאול אותם.
זהו עם ישראל – ברגע אחד מפריחים בהם רוח טהרה, והם משתנים מן הקצה אל הקצה.
הדברים נכונים גם לגבי זמננו. אנו נתונים בזמן של ירידה רוחנית תלולה מאוד – אפילו אותם אלו שהיתה להם מעט יראת שמים וקיום מצוות החלו לאבד את הדרך, והם ממנים עליהם אנשים בלי זיק של תורה. בתיקשורת מדברים הרבה נגד קיום המצוות, ומסיתים נגד ה' ושומרי מצוותיו.
מה עלינו לעשות בזמן כזה?
הנביא כותב דבר, שעלינו לזכור אותו היטב בימי הלחץ הגדול הזה – "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ…" (ירמיהו ב, ב). דעו – אומר הנביא – שאפילו בבני אדם רחוקים מאוד קיימת אמונה, וברגע שיפיחו אותה, ידעו שהיא קיימת.
הקב"ה זוכר לעם ישראל את אותו זיק טהור למרות כל השנים שחלפו מאז.
זהו עם ישראל! סנה בוער באש, ובכל זאת – איננו אֻכל, וברגע אחד תתרחש גאולתם.