אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר
שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם (במדבר יג, ב).
דרשו רבותינו (במדבר רבה טז, ו. הובא בקצרה ברש"י) למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שהיה צפוי לפניו יתברך שיאמרו המרגלים לשון הרע על הארץ, וכדי שלא יאמרו שלא ידעו את חומרת ועונש לשון הרע סמך דיבור מרים באחיה וענישתה בצרעת שידעו הכל עונשו של המדבר לשון הרע, ואף על פי כן הרשעים הללו לא רצו ללמוד ולקחת מוסר, לכך נאמר: "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (ישעיה מד, יח).
המרגלים ראו את העונש החמור שקיבלה מרים על שדיברה לשון הרע במשה אחיה, ובכל זאת לא למדו מכך ודיברו רע על ארץ ישראל ולכן נענשו. אך לכאורה קשה, מה יש לדמות ולהשוות זה לזה, מרים דברה על גדול הנביאים, בחיר היצירה, רבן של כל ישראל, ולכן נענשה בצרעת, ואילו המרגלים דיברו על הארץ שהיא דבר דומם.
אלא שמשה רבינו מחמת ענוותנותו הגדולה החשיב עצמו אף פחות מהאדמה וכדבר שאין בו ממש, וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (במדבר יב, ג), ובכל זאת נענשה מרים על דיבורה עליו, כל שכן שהיה למרגלים ללמוד מוסר ולא לדבר על אדמת ארץ ישראל הקדושה שהיא המעולה והמובחרת מכל אדמות העולם, אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵֽרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַֽחֲרִית שָׁנָֽה (דברים יא, יב).
שנינו באבות (פ"ד, מ"ד) "רִבִּי לְוִיטַס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה", לכאורה קשה, הרי אפילו במשה רבינו לא כתוב אלא "מאד" פעם אחת ואם כן האיך מזהיר התנא לבני האדם להיות פעמיים "מאד מאד"?
אלא, שהתורה הוסיפה מילה ואמרה, "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָֽאָדָם", דהיינו שמשה רבינו היה עניו יותר מכל ה"מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ", כל איש ואיש מצווה ב"מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ", ומשה רבינו היה עניו יותר מכל האדם והוסיף עוד "מאוד" אחד בענוותנותו, הוא היה העניו ביותר בעולם ולכן זכה שהתורה תינתן על ידו (ירך יעקב פיתוסי-פרשת בהעלותך. ע"ע במה שכתבנו בזה בליקוטים על פרקי אבות פרק א'. ויש שביארו ש"מאד" בגימטריא מה', דהיינו שכדי שיגיע האדם למידת הענווה עליו להשכיל ולהבין שכל כישרונותיו ומעלותיו אינם שלו אלא ניתנו לו במתנה מה' יתברך, וכך לא יתגאה וישתרר על בני אדם).
כתב הרמב"ם (פ"ב מהלכות דעות ה"ג) יש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן במידה בינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גבהות הלב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח.
הענווה אינה דבר חיצוני אלא בפנימיות האדם, יכול להיות אדם שמחמת תפקידו ומעמדו לבוש הוא בגדי זהב אך בפנימיותו אינו מרגיש ולא במעט גאווה. ומנגד יכול להיות אדם שמתהלך בערום ובחוסר כל, אך בפנימיותו הוא בעל גאווה וכועס ומקפיד על כל דבר שנאמר שאינו תואם לרוחו.
מספרים בדרך בדיחותא על בחור ישיבה שהיה בררן בנושא השידוכים וחשב שהוא צריך לקבל את כלילת המעלות והמידות, ולכן היה דוחה כל שידוך שהוצע עבורו וכך נמשך הדבר עד שהגיע כבר לגיל עשרים ותשע, זקן ויושב בישיבה (מושאל מיומא כח ע"ב).
חבריו שרצו בהצלחתו וטובתו יעצו לו ללמוד ספרי מוסר מדברי רבותינו על מידת הענווה במשך כמה חודשים, אחרת עלול הוא להישאר רווק חלילה עוד רבות בשנים. שמע הבחור לעצתם, סבר וקיבל, כעבור שלושה חודשים פנה אליו השדכן והציע לו משודכת שנפגש עמה לפני כמה שנים.
התרגז הבחור ואמר לשדכן: "ומה אם כשעוד לא הייתה לי מידת הענווה לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּֽהּ (מושאל מדברים כה, ח), כעת שיש בי גם את מידת הענווה אתה חושב שאסכים?!?"
אין זו הענווה הרצויה והמובחרת לפני ה' יתברך, אלא שירגיש האדם עצמו קצת שפל רוח ויבין שכל עושרו, מעלותיו כישרונותיו ואף דיבורו מאיתו יתברך ולכן אין לו להתגאות בהם (יעוי' באיגרת הרמב"ן).
יהי רצון שנזכה להיות בעלי ענווה אמיתית ונהיה רצויים וטובים לפניו יתברך תמיד, אמן.
