כבוד שמים
וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' (במדבר טז, ג).
פעמים רבות ניסו עם ישראל והתלוננו בפני משה רבינו במדבר, אך בכל הפעמים התנהג משה רבינו בענוות רוח יתירה, וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵֽינוּ (שמות טז, ז), ולא הקפיד על עם ישראל, אלא אדרבה להיפך הירבה תפילה עליהם לפני ה' יתברך שיסלח להם, ואילו פה, במחלוקת קרח, יצא כביכול משה רבינו מגדרו והקפיד על אנשי קרח ועדתו, וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָֽצְתָה הָֽאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָֽלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָֽרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה (במדבר טז, ל).
אלא הביאור הוא, שכל הפעמים שהכעיסו עם ישראל את משה רבינו זה היה באופן אישי על משה רבינו, העליבו והקטינו כביכול את מעמדו, וַיֹּֽאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהֽוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָֽיִם (במדבר יד, יא), בזה משה רבינו וויתר והתנהג בענוות רוח.
אך כשהגיע הדבר לכבוד שמים, מהרהרים אחרי מינויו של ה' יתברך ומורידים מכבוד התורה שהוא כבוד ה' יתברך, כִּי נִֽאֲצוּ הָֽאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה' (במדבר טז, ל), בזה עומד משה רבינו נחרצות ולא נותן לדבר להמשיך, ברגע שמגיע הדבר לפגיעה בהקב"ה, פגיעה בתורה, לא שותקים אלא מפעילים את כל הכח, אך באופן כללי, בדברים של האדם עצמו, צריך הוא לוותר ולהתנהג בענווה יתירה.
♦♦♦♦♦
מרן מלכא רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל רגיל היה לספר בהילולתו של אור החיים הקדוש את הסיפור שמביא מרן החיד"א, תלמידו של אור החיים הקדוש, פעמים רבות בספריו, ומדגיש שחוזר פעמים רבות על סיפור זה להיות שהוא יקר הערך ויסוד גדול בעבודת ה', ודברי מוסר צריכים לחזור עליהם שוב ושוב לעורר הלב ליראת ה', וכה היה המעשה:
אור החיים הקדוש לא רצה לקבל על עצמו משרה רבנית רשומה, אך כשהיה דין קשה וסבוך הצטרף לדון יחד עם שאר הדיינים על פי בקשתם. באחד הדיונים אור החיים הקדוש חייב עשיר גדול בדין, ואותו עשיר לא היה מוכן לקבל עליו דין שמים והחל לחרף ולגדף את הצדיק, וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת (משלי יח, כג). אור החיים הקדוש הבליג ולא השיב לחורפו דבר.
לאחר מכן ניגש אחד הדיינים החשובים אל אור החיים הקדוש וביקש שימחל לאותו עשיר, השיב הרב ואמר: "באותו רגע שזלזל בי העשיר והכלימני מיד מחלתי לו בלב שלם, וזאת מפני ששנינו בדברי הזוהר הקדוש (ויקרא, דף כ"ז ע"ב) שעוונות ישראל מכבידים כביכול על 'כנפי השכינה' (גַּדְפָּאָה דִּשְׁכִינְתָּא, והוא דבר רוחני גבוה שאין לנו מושג בו), ומונעים ממנה להגן ולשמור ולהשפיע טובה וברכה על עם ישראל, עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם (ירמיה ה, כה), לכן מחלתי לו באותו רגע כדי להקל מחומרת עוונו".
על פי זה ביאר מרן החיד"א את דברי רבותינו (ראש השנה יז ע"א) "כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה שמוחל ומוותר ומעביר העוון גורם שלא יהיה צער לשכינה, לכן מידה כנגד מידה מעבירים לו על כל פשעיו, כדי למעט יותר את צערה של השכינה מסיבת עוונותיו.
ומכאן ילמד האדם לא לחשוב רק על עצמו והצלחתו האישית, אלא גם על שכינת עוזנו שנמצאת בגלות ובצער. וכאשר נחשוב כך ממילא נשתדל לקיים עוד ועוד מצוות ומעשים טובים כדי לסמוך ולסעוד אותה כביכול מבחינת תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים (תהילים סח, לה), ונזהר במצוות לא תעשה כדי לא לגרום צער לשכינה ולהוסיף צער על צערה.
יהי רצון שנזכה לעשות רצונו ה' יתברך תמיד ונראה בקרוב בהרמת קרן ישראל בגאולה השלימה, וזכות הצדיק הקדוש אדוננו רבי חיים בן עטר תעמוד לנו להצליחנו בכל מעשי ידינו להגדיל תורה ולהאדירה ולהרבות כבודו יתברך בעולם, אמן.
