זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה
"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, ב).
המפרשים רמזו בפסוק זה דבר נפלא, "זֹאת תּוֹרַת- הָעֹלָה" איזו תורה היא הראויה ועולה כליל לה'? תורה שאין לאדם בה שום טובת הנאה, שלא לומד אותה בשביל להתגדל או להתרברב על אחרים, חלילה, אלא כל כולה לה' כמו קורבן עולה שכולו מֻקְטָר וּמֻגָּשׁ לשמו יתברך, וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי (מלאכי א, יא).
תורה שנלמדת לשם שמים היא תורת העולה לפני בורא עולם, ועל זאת צריך כל אדם לשים את ליבו.
מספרים שפעם אחת רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש זיע"א הגיע לאחת העיירות ונכנס לבית המדרש. באותה העיירה היו האנשים קצת בעלי גאות, כל אחד היה רוצה להראות את חכמתו וידיעותיו לפני בני אדם, וכשנכנס לשם הבעל שם טוב הקדוש הבחין בלומדים שלומדים את התורה רק בשביל להתגאות ולהראות שכל אחד יודע יותר טוב מהשני.
לאחר ששאלוהו כיצד מתרשם מבית המדרש, השיב להם שהוא רואה שבית המדרש מלא וגדוש בתורה, וזאת מפני שהתורה שלהם ממלאת את בית המדרש, ומיד לאחר מכן הוכיח אותם על גודל ומעלת לימוד התורה לשם שמים.
הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ (תהלים מח, ו), לא הבינו תלמידי בית המדרש ושאלו את הבעל שם טוב: "רבינו, הרי כעת אמרת לנו שהתורה שלנו ממלאת את בית המדרש, ומדוע אם כן כבודו מוכיחנו?"
"היא הנותנת" השיב הרב, "כוונתי הייתה שהתורה שלכם מגיע לכל היותר עד תקרת בית המדרש, בית המדרש כולו מלא מהתורה שלכם, אך היא אינה עולה ומתרוממת לשמים, כי זה תורה שיש בה גאווה ואינה נלמדת לשם שמים".
וזה שרמוז בתורה, " צַו אֶת אַהֲרֹן…זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" תזרז את אהרון על תורת "העולה"- תורה שעולה לשמים ולא נשארת רק בבית המדרש בלי לעבור את התקרה, תורה שנלמדת מתוך מידות טובות, ענוה ודרך וארץ.
♦♦♦♦♦
רבותינו אומרים שהמתגאה ומגביה עצמו ראוי לשריפה, "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה", מי שמגביה את עצמו ומתגאה אז חלילה "הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה"- לשריפה.
המתבונן בדרכי החיים יווכח לראות שכל ההולך בדרך הגאות והשררה הוא לא נסבל על בריות, וכדברי רבותינו ז"ל (בבא בתרא צח ע"א): האי מאן דיהיר – אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל (מי שמתגאה- אפילו על אנשי ביתו לא מתקבל), שנאמר (חבקוק ב, ה) גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה, גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ (משלי כט, כג), מתרחקים ממנו אנשים ולא יכולים להיות בסביבתו, כיון שהוא לוקח את כל ההילה והכבוד לעצמו. ועוד, שהוא הולך בדרך שתלטנית ולכן בני אדם מתרחקים ממנו.
אבל אדם שיש לו ענוות רוח ומסתדר עם כל אדם, הקב"ה מגדל ומרומם אותו, אין התורה שוכנת אלא במי שמנמיך עצמו עליה (תענית ז ע"א), דאז הקב"ה נותן לו יותר חכמה דעת ותבונה.
וכבר אמרו רבותינו (סוטה ה ע"א) שלא מצא הקב"ה מקום לתת את התורה אלא על הר סיני שהנמיך את עצמו וחשב שאינו ראוי שהקב"ה עם כל גדולתו והדרו ירד עליו. אמר לו הקב"ה: "סיני, אתה הנמכת את עצמך, חייך שאני נותן את התורה עליך".
יהי רצון שנזכה לדבוק במידת הענווה, ובזכות כך נראה בקרוב בקרוב בגאולת ישראל השלימה, אמן.
