זרוז במחשבת התפילה
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ (ויקרא ו, ב).
דרשו רבותינו (תורת כהנים בתחילת הפרשה, הובא ברש"י) אין "צו" אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס.
בפשטות כוונת רבותינו שצריך לזרז את הכהנים בקורבן העולה שאין להם שום חלק בבשרו אלא מקבלים רק את עור העולה (זבחים קג ע"ב), כשמה כן היא "עֹלָה" שכולה עולה כליל לה', והיה צד לחשוש שהכהנים לא יזדרזו להקריבו כיון שאין להם בו חלק, לכן באה התורה וזרזה אותם בהקרבת העולה אע"פ שיש להם בו חסרון ולא מרוויחים ממנו דבר חשוב אלא רק עורות פשוטים וזולים.
אולם אפשר לפרש עוד על דרך הדרש: לכל האברים בגוף יש כיסוי, לאוזן יש כיסוי, לעיניים יש כיסוי (העפעפיים) וגם לפה יש כיסוי (השפתיים), אך למחשבת האדם אין כיסוי, אין דבר שיכסה אותה. ולזאת בא רבי שמעון ואמר: ביותר צריך זירוז לשמור על מקום שיש בו חסרון כיס, דהיינו שהוא חסר כיסוי וזו המחשבה.
כמה קשה לשמור על המחשבה, וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם (בראשית יח, ח), היצר עומד על האדם ומסיח דעתו ובמיוחד בשעה שמתחיל להתפלל.
מסופר על אדמו"ר קדוש שהיה רגיל לגשת לחסידיו לאחר שסיימו להתפלל ולומר להם: "שלום עליכם, ברוכים הבאים", הם לא היו מבינים את כוונת הרב, שהרי הם לא הלכו לשום מקום אלא נשארו כל הזמן בבית הכנסת, אך השיב להם הרב שאמנם גופם בבית הכנסת, אך מחשבתם מטיילת בכל רחבי העולם… ובדרך מליצה, לכן אומרים בסוף התפילה "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל…", דהיינו, שאומרים אמירת שלום לאחר נחיתת האדם מעולם החלומות שהיה בו במהלך התפילה..
ועל זה אמרו החכמים בדרך צחות שמה שהאדם לא מצליח לעשות כל החיים הוא מצליח לעשות בתפילה אחת, נוסע להון-קונג ולצרפת, לארה"ב ולקנדה, וכל זה בדקות ספורות שמתפלל, האדם מעביר את תפילתו ללא כוונה ומחשבה, וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו (בראשית לב, כב), בדיל ויעבור..
אדם לא יכול להתפלל כששפתותיו רק נעות, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי (ישעיה כט, יג), העיקר זה הלב, אין תפילתו של אדם נשמעת אא"כ משים את ליבו בכפו (תענית ח ע"א), ותפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה (של"ה, מסכת תמיד עמוד התפילה ענין חנוכה רמט:). לכן עבודתינו היא להשתדל שלא להסיח דעת ומחשבה מהתפילה, אלא להתפלל מעומק הלב לאבינו שבשמים שישמע תפילתנו, דע לפני מי אתה עומד, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (ברכות כח ע"ב).
אך פעמים שכבר נמצא האדם באמצע תפילתו ולפתע שם לב שלא כיון בתפילה כלל, אין לו להתייאש ולומר "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי (אסתר ד, טז), התפילה הזו כבר הלכה לאיבוד, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ (שיר השירים ב, יא)", אלא עליו לנסות לפחות לכוון בשאר הברכות שנותרו, לחטוף ולהציל מה שנשאר.
החפץ חיים ממשיל על כך משל נפלא מאוד:
אשה אלמנה הייתה מוכרת יחד עם בתה הקטנה תפוחים במרכז העיר, פעם אחת הייתה צריכה האמא לקנות דבר מה בחנות סמוכה וביקשה מבתה הקטנה שתשמור על התפוחים עד שהיא תחזור, אך לרוע מזלה הגיעו כמה ילדים מנוערים מתורה יראה ודרך ארץ, הפילו את ארגז התפוחים והכניסו תפוחים רבים לכיסם.
הילדה שראתה זאת התחילה לבכות ולצעוק "אוי התפוחים, אוי התפוחים", באותו זמן עמד שם מישהו וכשראה כל זאת ניגש לילדה הקטנה ואמר לה "עד שאת עומדת ובוכה על התפוחים שנפלו, תצילי את התפוחים שנשארו! נכון חטפו לך, אבל כל עוד יש לך אפשרות תחטפי גם את, תאספי את התפוחים שנשארו ותשימי אותם בארגז!"
זה המשל, והנמשל אומר החפץ חיים, אדם מתחיל את תפילתו ופתאום שם לב שיצרו הרע חטף לו כמה ברכות בלא כוונה, לקראת סוף התפילה מתעורר האדם, והיצר הרע מייאשו, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי (אסתר ד, טז), אך אין לו להתייאש אלא לחטוף את מה שנשאר, לחטוף ולנצל את הברכות שנשארו לאומרם מעומק הלב ובכוונה. אדם כזה שמתאמץ ומכין את עצמו לתפילה יזכה לטעום את טעמה המתוק והנפלא של התפילה!
יהי רצון שנזכה להתפלל לפניו יתברך מעומק הלב, ונזכה כולנו בקרוב בקרוב לראות בגאולת ישראל השלימה, בביאת משיח צדקנו ובבניין בית קודשנו ותפארתנו, במהרה בימינו אמן.
