בדין הוא שיטול שכרו
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כה, י-יב).
פנחס בן אלעזר חירף נפשו למות על קדושת שמו יתברך בהורגו את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, זמרי בן סלוא היה גיבור חיל ואילו פנחס היה עוד נער צעיר, ובכל זאת פנחס עשה מעשה נועז ומסר נפשו על קדושת שמו יתברך.
אמר הקב"ה, "יש אדם שמוכן למסור נפשו על קדושת שמי? זכאי הוא לקבל שכר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, בדין הוא שיטול שכרו" (במדבר רבה כא, א). ונשאלת השאלה, הרי גם משה רבינו ואהרון הכהן מסרו נפשם על כלל ישראל, ובכל זאת לא קיבלו הבטחת "בריתי שלום" ומדוע דווקא פנחס זכה להבטחה זו?
המפרשים מסבירים זאת במשל למלך שהיה חובב צייד ויצא יום אחד לצוד יחד עם משרתו, תוך כדי הליכתם נקלעו לעברם שלושה שודדים שאיימו להרוג את המלך ולקחת את כל הממון שעליו. נעמד המשרת הצעיר שלא ידע עד עתה להחזיק חרב אלא רק להגיש מאכל ומשקה ולסדר את שולחן המלך, לקח את חרבו של המלך, נלחם בעוז ובגבורה בשודדים והכה בהם עד שהרגם ובכך הציל את המלך.
כשחזר המלך בחזרה לארמונו עשה סעודה גדולה והכריז יום טוב ושמחה לכל בני עירו והזמין למסיבתו את כל השרים והרוזנים החשובים. תוך כדי הסעודה הרים המלך על נס את משרתו הנאמן שהציל את חייו והעניק לו אות הצטיינות ופרס כספי בסך מיליון דולר מבית המלכות. כולם הריעו למשרת המלך, גידלוהו ורוממהו על שהציל את מלכם ממוות בטוח.
עברו כמה חודשים והחליט המלך שוב לצאת לצוד ציד, ולשם כך לקח עמו את אחד מחייליו החזקים והגיבורים הראוי ביותר לשמש כשומרו האישי של המלך. והנה, כשנכנס המלך לעובי היער הקיפוהו חמשה שודדים ואיימו להורגו, מיד החייל הגיבור הוציא את חרבו והכה בהם שוק על ירך והחזיר את המלך לארמונו בעטרת ישועה ועטרת ניצחון בשלום ושלווה השקט ובטח.
ציפה החייל שגם עבורו יערוך המלך סעודה גדולה ויעניק לו צל"ש על מסירות נפשו להצלת המלך, אך המלך לא עשה כמבוקשו, לא ערך מסיבה ולא העניק לו שום אות הצטיינות. ניגש החייל הגיבור לפני המלך וביקש לשאול שאלה, תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי (מושאל מאסתר ז, ג).
"כן, שאל בני שאל", ענהו המלך.
"לפני כששה חודשים עשה אדוני המלך מסיבה גדולה לנער המשרת והעניק לו אות מלכות וסכום כספי גדול מאת המלך, ועתה נפשי בשאלתי, הלא הוא הרג בסה"כ שלושה שודדים ואילו אני הרגתי בעוז ובגבורה חמשה שודדים ובכל זאת המלך לא ערך בעבורי מסיבה ולא שיבח והרים אותי על נס".
"התשובה היא פשוטה", ענה המלך, "מדוע אעשה בעבורך מסיבה, הלא אם לא היית מציל אותי היו צריכים לערוף ראשך, זהו תפקידך- להציל את מלך, אתה מקבל כל חודש משכורת שמינה מאוד מאת המלך, אוכל את המאכלים הבריאים ביותר על חשבון המלך, מקבל צ'וּפָרִים ורופא אישי צמוד מאת המלך על מנת שתהיה בריא וחזק כדי שאם יבוא יום ותצטרך להציל את המלך תחרף נפשך ותעשה זאת. אבל הנער המשרת שהציל את חיי לא היה מיומן בטכניקות מלחמה וגם לא קיבל משכורת שמינה והטבות מאת המלך, ובכל זאת חירף נפשו להצילני ולכן בדין הוא שיטול שכרו".
זהו המשל, והנמשל, פנחס בן אלעזר לא היה מחוייב לעשות מה שעשה עבור עם ישראל, היו אנשים גדולים ונכבדים ממנו שהיו צריכים לעשות זאת, ובכל זאת הוא חירף נפשו למען עם ישראל, לכן בדין הוא שיטול שכרו, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.
לפנחס בן אלעזר לא הייתה שום מטרה פרטית להראות גבורתו או לקבל צל"ש ואות כבוד אלא כל כוונתו הייתה לשם שמים, וכפי שהסביר זאת רבינו חיים בן עטר זצוק"ל בספרו אור החיים הקדוש (כה, יא ד"ה בקנאו את קנאתי). אדם שעושה מצווה במסירות נפש לשם שמים מקבל עליה שכר לעד ולעולמי עולמים.
זהו אחד המסרים הגדולים שלומדים אנו מפרשת זו, לימוד תורה שלומד האדם לשם שמים ומצווה שעושה האדם אך ורק לשמו יתברך ללא שום מטרה ורווח מעלתה גדולה עד למאוד ואין דבר בעולם שיכול לכבותה ולהשתוות כנגדה.
♦♦♦♦♦♦♦
תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא
השבוע (יום חמישי-ט"ו תמוז) חוגגים אנו את יום הילולתו ושמחת ליבו של אדוננו הצדיק רבינו חיים בן עטר, בעל האור החיים הקדוש, יהי רצון שזכותו תגן בעדנו, אמן.
באחת מהפלגותיו של אור החיים הקדוש התפרקה האוניה בלב ים ונותר אור החיים הקדוש בודד על קרש שנפל מהאוניה, הגלים זרקו אותו לכל עבר, אך בחסדי ה' לאחר יומיים הגיע הרב לחוף מבטחים-חוף ריק שאין בו שום נפש אדם, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב (מלכים א יח, כט).
החל אור החיים הקדוש ללכת בתוך היער ושם ראה עשן יוצא מארובה, אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי (ישעיה סה, ה), אמר בליבו, אלך לשם, כנראה אמצה שם בני אדם, שהרי אין עשן בלי אש..
להפתעתו הגדולה מצא שם אור החיים הקדוש ארמון מלכים, חדרים מפוארים ורהיטים מכובדים, והפלא הגדול שלא היה שומר בכניסה ושום נפש חיה, הסתובב הרב בבית אנה ואנה וראה שולחנות מלאים כל טוב עם פירות וירקות, שקדים ובוטנים, ואכל מהם מעט כדי להרגיע את רעבונו שלא אכל כמעט שלושה ימים (וכִיון לשלם לבעלים על מה שאכל, והותר הדבר משום שהיה זה פיקוח נפש). אח"כ נכנס אור החיים הקדוש לאחד החדרים וישן על המיטה.
והנה לאחר דקות ספורות, באו בעלי הבית- שודדי הים, ניגשו לשולחן וראו קליפי פירות, נבהלו ושאלו, מי העז להיכנס לביתם?
"כולם לשלוף חרבות!", אמר ראש השודדים, "אולי עושים לנו מצוד". תיכף ומיד עברו בין החדרים עד שהגיעו לחדר בו ישן אור החיים הקדוש, ראו אותו שוכב ואמרו לו: "הֵי, תקום! מה אתה עושה פה? מי נתן לך רשות להיכנס לפה?"
פתח אור החיים הקדוש ואמר: "האוניה חישבה להישבר בלב ים.. ונשארתי בודד ולא ידעתי את נפשי..".
"אל תספר לנו סיפורים", השיבו השודדים בעזות, "אתה סוכן משטרתי סמוי! ועלול אתה ללכת ולפרסם איפה אנחנו נמצאים".
אור החיים הקדוש ענה להם בדמעות שליש, "אני יהודי, לא מתעסק בשום דבר מלבד בתורת אלוקי, רק בתורת ה'..", אך דבריו נפלו על אוזן ערלה, "אנו צריכים לדון אותך, תכין את עצמך למוות", השיבו השודדים.
אור החיים הקדוש התעטף בסדין והתחטא לפני ה' יתברך, "חטאתי לפניך ריבונו של עולם, וכזאת וכזאת עשיתי". עד שלפתע באו אליו השודדים ובישרוהו שראש השודדים רוצה לחוקרו שלא נכנס לביתם בעבר וגילה סודות לאחרים.
נכנס אור החיים הקדוש עטוף בסדין לפני ראש השודדים, והופתע לשמוע מפיו את המילים: "רבי חיים, כבודו לא זוכר אותי?"
"לא, איני זוכר.. מאיפה אני מכיר אותך?", השיב הרב.
ראש השודדים החל לספר שהיה נער צעיר שלמד בתלמוד תורה, אך כעס מאוד על הוריו והרגם, רח"ל. "אתה זוכר אחד כזה?", שאל את הרב.
"כן, אני זוכר", השיב הרב ואמר: "אבל מה זה נוגע אליך?"
"זה אני", השיב ראש השודדים, לאחר שהרג את אביו ואמו ידע שאין לו חלק לעולם הבא, גיהנום פעורה תחת רגליו, ולכן אמר בליבו "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי (מושאל מאסתר ד, טז), אהיה השודד הכי גדול בעולם, לא מעניין אותי דבר, רק ללסטם לגזול ולהרוג אנשים כי יודע אני שאין תשובה למעשיי".
"אולם", המשיך ראש השודדים ואמר, "כל הזמן אני מרגיש מיוסר, כואב לי מאוד, אם תבטיח לי שהקב"ה יקבל אותי בתשובה שלימה, אני מוכן לעשות הכל, נפשי זועקת כל היום וכל הלילה, זה לא מתאים לנשמתי להיות ראש השודדים", השטן נכנס בקרבו וגרם לו לעשות זאת, וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ (זכריה ג, א).
"לכן אני מבקש ממך רבי חיים דבר אחד, נפשי תחת נפשך, אם אתה מקבל על עצמך לפעול שיקבלו אותי בתשובה בשמים אני מציל את נפשך", סיים ראש השודדים.
אור החיים הקדוש השיב שיכול לתת לו תיקון, אך זה יהיה קשה מאוד, ומסופק אם יוכל לעשותו.
"מה שתגיד לי אני מוכן לעשות", השיב ראש השודדים, "אני רוצה לזכות בחיי העולם הבא ותיקון לנפשי, אני מוכן אפילו למות..", השיב ראש השודדים.
"ובכן", השיב הרב ואמר, "לאחר שתצא מהמקום הזה, תקבל עליך תשובה שלימה, לשוב אל ה' ולהיות ירא שמים בתכלית, אח"כ תחפש חור של נחש ארסי קטן, תשים אותו בתוך שפורפרת, תדאג לו ותיתן לו לאכול ולשתות מידי יום, וכל היום והלילה תלמד תורה ותתפלל מעומק הלב".
"כעבור שבע שנים שאתה מאכיל את הנחש הזה, תפתח את פי השפורפרת שבו הנחש נמצא, והוא יצא ויכיש אותך למוות, וזה יהיה התיקון שלך, מידה כנגד מידה, במידה שאדם מודד בה מודדים לו (סוטה ח ע"ב), אתה גידלת אותו, האכלת והשקת אותו, והוא יתנפל עליך ויכיש אותך, בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי (ישעיה א, ב). וכמו הוריך שגידלו אותך והרגת אותם, מיתתך תהיה כפרתך".
נישק ראש השודדים את ידו של אור החיים הקדוש, יצא לחוץ ואמר לשאר השודדים שאין להם מה לדאוג, כל כולו קדושה וטהרה ואין חשש שיגלה דבר, נתן לרב אוכל ובגדים והניחו במקום מסוים שמשם יוכל להגיע בחזרה לעירו.
כך הוצרך אור החיים הקודש להתוודע בצורה כזאת מזעזעת כדי להשיב את נפשו של ראש השודדים.
אנשים רבים פנו אל אור החיים הקדוש לקבל תיקון שמיד לאחר מכן יפטרו מן העולם, והרב היה רגיל לומר להם שיש מי שהקדים אותם, בלעם רצה לחיות חיים של מתועב, של רשע, של עין רעה, נפש רחבה, אבל בשניה האחרונה לחייו, תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא (תהילים צ, ג), עד דכדוכה של נפש (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א), ברגע האחרון הוא מוכן לחזור בתשובה, תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים (במדבר כג, י).
אבל לא, זה לא חכמה לחיות רשע כבלעם ולמות מות ישרים כמו רבן גמליאל ורבי עקיבא ורבינו הקדוש. אלא החכמה היא לחיות קדוש, עיקר העיקרים אצלנו זה לחיות בקדושה וטהרה, לחיות בתורה, וזה מה שעשה אור החיים הקדוש במשך כל ימי חיו.
יהי רצון שזכות הצדיק תעמוד בעדינו לבריאות הצלחה וכל טוב, ונראה בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.
