ככל היוצא מפיו יעשה
"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ג).
אדם ששומר פיו ולשונו ואינו עושה דבריו חולין, אלא אומר על הן הן ועל לאו לאו (תוספתא מעשר שני פרק ה' הלכה ח'), וזהיר שכל דיבורו יהיה אמת וצדק, שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד (משלי יב, יט) עליו הכתוב אומר "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה"- ברכותיו מתקיימות, וכל דיבור שלו נחשב כגזירה שיש למלאה, וכמו שדרשו רבותינו (תענית כג ע"א) על הפסוק (איוב כב, כח) וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ-צדיק גוזר והקב"ה מקיים (והוא בחינת ה' צילך על יד ימינך, שה' יתברך מתנהג עם האדם כמו מעשיו שלו עצמו, וכשנזהר תמיד בדיבורו, גם הקב"ה שומר את דיבורו ומקיים דבריו).
ובעניין זה מסופר על אחד האדמורי"ם הקדושים, ורבי אברהם שמו, שהיה זהיר מאוד מאוד בדיבורו ופעם אחת נסע בעגלה לעיירה רחוקה אך בדרך נחסמו הכבישים עקב יום חגם של הגויים, בצר לו פנה העגלון היהודי לאדמו"ר והודיעו שחייבים לעבור בדרך עקיפה שתאריך את הדרך במספר שעות, אך הרב חייך והורה לעגלון להמתין מעט, לפי שבעוד מספר דקות הדרך תתפנה ויוכלו לעבור בו בשלווה, אחד מבתי התיפלה של הגויים שמקריבים שם קטורת יעלה בלהבות וכולם ירוצו לכבותו.
וכדבריו של הרב כך היה, לאחר מספר דקות התפזרה כל ההמולה והכביש התפנה, וזאת בשביל ששמר הצדיק את פיו ולשונו ולכן זכה שכל דבריו יתקיימו.
♦♦♦♦♦
מסופר על הבעל שם טוב שבתחילת דרכו והתגלותו לא היה לו במה לערוך את שולחן הפסח, לא יין ולא מצות, בליל י"ד בניסן, אמר הבעל שם טוב לרעייתו הרבנית שאין לה מה לדאוג, הם יבדקו כעת את החמץ ולמחרת בבוקר ישרפוהו ומיד לאחר מכן יסעו לעיירה קטנה, ושם יחוגו את הפסח.
נכנסו הבעל שם טוב ורעייתו לאחד מבתי הכנסיות בעיירה והמתינו שיראה להם ה' את ישועתו. באותה העת אחד מהעשירים המופלגים של העיירה חיפש אחר אורחים שיעטרו את שולחן ליל הסדר הגדול והמפואר שלו, נכנס לבית הכנסת וראה שם את הבעל שם טוב, פנה אליו וביקש שיסכים להתארח יחד עם רעייתו בביתו בליל הסדר. והוסיף שכל התבשילים והמאכלים נעשים בביתו בשיא הכשרות וההידור ללא כל חשש ופקפוק.
עלה הבעל שם טוב לעזרת הנשים ובישר לאשתו את הישועה, "קיבלנו אירוח אצל יהודי ירא שמים בתכלית ועשיר מופלג בארמון מלכים", שמחה הרבנית ויחדיו הלכו לביתו של העשיר.
התחיל העשיר לומר את ההגדה בחשק שמחה והתלהבות ותוך כדי אמר מעט חידושים בעניין ההגדה ויציאת מצרים, ולאחר מכן נתן אפשרות גם לאורח לומר את חידושיו, הבעל שם טוב שבידו היו חידושים רבים ועמוקים פתח פיו בחכמה, וגרם לעשיר להשתומם מעוצם ידיעותיו וחידושיו העמוקים, ושמח שזכה לארח בביתו איש אלוקים קדוש. וכך המשיכו בדברי תורה ובסיפור יציאת מצרים עד אור הבוקר.
בצאת החג ביקש הבעל שם טוב לחזור למקומו, אך העשיר הפציר בו להמשיך להתארח בביתו במשך כל ימי החג, ואירחו העשיר בכבוד גדול ובהערכה רבה ונתן לו ולרעייתו את כל אשר חפצו, על היותו איש אלוקים קדוש.
לאחר החג פנה הבעל שם טוב לבעל הבית העשיר ואמר: "עשית עמדי חסד ואמת, וכעת ברצוני לברכך, במה תחפוץ להתברך?".
"כבודו רואה שלא חסר לי דבר", השיב העשיר, "חי אני בכבודה של מלכות, בארמון מפואר ומשרתים רבים יש לי לרוב, אך את הדבר שבאמת חסר לא ניתן לקבלו שכבר נגזרה גזירה".
התעניין הבעל שם טוב וחייב את העשיר לספר מהו הדבר שחסר לו, ולאחר הפצרות רבות גילה העשיר שחסר לו- זרע קודש של קיימא, בנים ובנות. וזאת בעקבות שהיה רגיל להסתופף בצל אדמו"ר קדוש אחד וניסה בעצת אשתו להפציר רבות באדמו"ר שיברכו בבנים, אך האדמו"ר שהיה דבוק באותה העת במחשבותיו בעולמות העולמים ביקש לבל יטרידו כעת כיון שעוסק בענין הקשור לכלל ישראל ואין השעה מוכשרת לעסוק בענין הפרט, אך העשיר חשב שכעת ודאי הוא עת רצון והמשיך להפציר ברב שימלא אחר בקשתו, עד שחרה אפו של הצדיק ואמר: "אני נשבע כי לא יהיה לך בנים לעולם!", ולכן סיים העשיר ואמר שבקשה זו אינה יכולה להתקיים, שכבר נגזרה גזירה.
מיד ניחמו הבעל שם טוב ואמר "אם יש לי איזה זכות בשמים, אני נשבע לך שכעת חיה ובשנה הבאה חובק אתה בן של קיימא". וכן היה, באותה שנה נפקדה אשת העשיר וילדה בן זכר.
באותה העת שנשבע הבעל שם טוב נעשה רעש גדול מאוד בפמליא של מעלה, מי ידחה מפני מי, האדמו"ר הקדוש נשבע כך, והבעל שם טוב נשבע כך, עד שהוחלט בבית דין של מעלה שאחד משני הצדיקים שלא נשבע לעולם, אפילו שבועה של אמת, שבועתו תהיה קיימת. בדקו ומצאו כי הבעל שם טוב מעולם לא נשבע, וקיימו את שבועתו.
ללמדנו כח הדיבור מהו, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה, אדם שזהיר ונשמר בדיבורו זוכה שדבריו יעשו רושם ויתקבלו בשמים.
יהי רצון שנזכה לשמור את פינו ולשוננו ונרבה אהבה ואחווה בעולם ובזכות כך נזכה לראות בגאולת ישראל השלימה במהרה, אמן.